הוועדה ההומניטרית – הצל מאחורי הנתונים

מאות בודדות של בקשות הומניטריות מוגשות בכל שנה לוועדה ההומניטרית הבינמשרדית, וזו דוחה אותם במספרים הולכים וגדלים. בהתאם לנתונים שמסרה רשות האוכלוסין  בהמשך לבקשת חופש מידע שהגשתי, פחות ממחצית הבקשות מאושרות. מעיון בנתונים עולה כי חלק משמעותי מההחלטות הדחייה הוביל להתערבות שיפוטית, עניין שרומז על כך שהבקשות הוגשו מתוך צורך ממשי. עם זאת, רשות האוכלוסין סירבה למסור נתונים כמה מהחלטות הדחייה נהפכו בבתי המשפט וכמה מהבקשות שהיא קיבלה ניתנו לאחר התערבות שיפוטית שהחזירה את הבקשה ל”בדיקה נוספת”. (הנתונים מתייחסים לוועדה הבינמשרדית מכח הדין הכללי, לא לוועדה ההומניטרית מכח הוראת השעה).

בהתאם למידע שמסרה הרשות, בשנת 2017 הוגשו 245 בקשות הומניטריות בלבד, בשנת 2018 – 302 בקשות ובשנת 2019 – 336 בקשות. במחצית הראשונה של שנת 2020 הוגשו 160 בקשות כך שניתן להניח שבשנת 2020 כולה המספרים היו דומים. ועם זאת, למרות הגידול במספר הגשת הבקשות, הוועדה מאשרת פחות ופחות מהן.

בשנת 2017 נתנה הוועדה המלצה ב-144 בקשות ואישרה כמחציתן (120 אושרו, 124 נדחו). בשנה שלאחר מכן גדל הפער – 135 בקשות אושרו ו-148 נדחו. ההתדרדרות המשיכה והתעצמה בשנת 2019, אז אישרה הוועדה 85 בקשות בלבד, ודחתה 220 (במחצית הראשונה של שנת 2020 אישרה הוועדה 48 בקשות ודחתה מספר כמעט כפול – 91).

הכאב במספרים מתחדד אם לוקחים בחשבון את ההנחה שחלק מהבקשות עוברות למסלול ההומניטרי בהתאם לנהלים הקובעים קריטריונים קבועים, על רקע הסדרת מעמד קודמת מכוח זוגיות או נישואים. כזה למשל הוא הנוהל שקובע הסדרת מעמד של הורה לילדים ישראלים שהתאלמן מבן הזוג הישראלי, או הנוהל שמאפשר לנפגע/ת אלימות במשפחה להשאר בישראל אם קשר הזוגיות פקע בגלל האלימות. כלומר מקרים בהם שיקול הדעת של הוועדה מצומצם יותר.

בכל מה שקשור למקרים ההומניטריים הקלאסים, לעומת זאת, המספרים מחזקים את נסיון החיים המלמד שהוועדה רואה בעצמה מי שתפקידה להרחיק אנשים מהמדינה ולא מי שתפקידה לאפשר שיקום ויציבות למי שהגיעו לישראל ומסיבות שונות השתקעו כאן. כזה למשל הוא המקרה של סופיה (שם בדוי) אשר הוכנסה לישראל כקורבן סחר בשנות ה-90, הצליחה לשקם את עצמה ולהנשא לאזרח ישראלי. השניים הקימו משפחה ובמרוצת השנים נפרדו אך לפני שההליך המדורג הסתיים. סופיה מצאה את עצמה, אחרי 20 שנים בישראל, אם לאזרח ישראלי קטין, נדרשת לעזוב את הארץ – אחת מתוך 148 האנשים שהוועדה דחתה את בקשתם. בעקבות ערר שהגשתי בשם המשפחה הורה בית הדין לוועדה לבחון שנית את הבקשה, תוך הפניית תשומת לב מיוחדת לכך שזכויותיו של אזרח ישראלי קטין עומדות אף הן על הכף. שנתיים חלפו ובשנת 2020 דחתה הוועדה שנית את הבקשה, בהחלטה זהה להחלטתה הקודמת, שנוספה בסופה ההערה כי האם והילד יוכלו לשמור על קשר “טלפוני” (בעקבות ערר דחוף שהגשתי בשם המשפחה, הוחלט שסופיה תשאר בארץ עם תעודה תקופה וכל הזכויות המגיעות לה מכוחה עד שבית הדין יכריע בעניין).