בין הזוגות שאני מייצגת לצורך הסדרת מעמד בישראל של בן זוג זר, מגיעים לפעמים גם זוגות של ישראלית וסודני, שמעלים פעם אחרי פעם בעיה דומה – רשות האוכלוסין דורשת מסמכים שונים ממדינת המקור לצורך בדיקת הבקשה להסדיר מעמד בישראל, ואלה בלתי ניתנים להשגה. הסכנה שאורבת לסודנים שגרו בישראל מונעת מהם לחזור למולדתם כדי להשיג את המסמכים הדרושים וכל עוד אין שגרירות סודנית בישראל, הם לא יכולים להשיג את המסמכים הדרושים ללא הגעה פיזית למדינה. גם האפשרות לנסוע למדינה שלישית ולאשר את המסמכים בשגרירות הסודנית יורדת מהפרק כשברור לבני הזוג שכניסתו לישראל של בן הזוג הזר תמנע לכשיגיע לנתב”ג.

ניסיונות להבהיר לרשות כי מחובתה להפעיל שיקול דעת במקרים חריגים כאלה נתקל בעוינות ובחומת סירוב בצורה. נסיונות להציע פתרונות חלופיים נענים בלקוניות דומה תוך חזרה על כך ש”אלו דרישות הנוהל”. אז מה אם הנוהל איננו חוק מחייב. אז מה אם משפט המינהלי מחייב להפעיל שיקול דעת ולפעול בסבירות. אז מה בתי המשפט קובעים פעם אחרי פעם שצריך לנהוג בזהירות יתרה כאשר פוגעים בתא משפחתי. פקידי רשות האוכלוסין בשלהם.

העיתונאית ורד לי כתבה על זוג שייצגתי במקרה כזה, ושהסתיים במהירות מפתיעה (יחסית) כשדיינת בית הדין לעררים הורתה לרשות לנפק אשרת חוזר שתאפשר לבני הזוג לנסוע למדינה שלישית ולחזור יחד לישראל. לא פתרון אופטימלי, וכזה שכרוכה בו הוצאה כספית משמעותית, אך לפחות – פתרון. כמה זמן ייקח עד שברשות האוכלוסין יבינו שעדיף וראוי לקבוע נוהל מתאים במקום להטריח את הלשכה המשפטית שלהם ואת בני הזוג לבית הדין? לפקידות המשרד פתרונים.