לאחרונה נשמעו טענות, בעקבות מותם של 9 נפגעי תאונת מסוק, ביניהם שחקן הכדורסל קובי בראיינט, שאי אפשר לכנות את המנוח “אנס” כיוון שלא הורשע בדין פלילי. ומדוע לא הורשע? כיוון שהנפגעת משכה את תלונתה בעקבות הסדר פיצוי נדיב. אם אין הרשעה, אין אונס. ולמה אין הרשעה? כי הנפגעת לא רצתה.
אפשר להבין תפיסה שרואה בהליך הפלילי את חזות הכל. אפשר להבין גם את מי שמתקשים ליישב את הדיסוננס שנגרם כתוצאה מהמחשבה שאדם שפעל באופן נערץ וחיובי פעל גם באופן מנוול. אני בוודאי אינני יודעת מה קרה באותו מלון בקולורדו. גם אינני יודעת אם בראיינט חזר מאז בתשובה, הפיק לקחים ושינה את דרכיו. אבל שני דברים אני יודעת היטב: פיצוי כספי על נזק אינו דמי שתיקה, ונפגע עבירה צריך קודם כל וראשית כל לדאוג לשיקומו ולצרכיו.
האם אדם שעץ נפל על מכוניתו צריך לשלם בעצמו על התיקון? האם מי שנפגעה מירי צריכה לשאת בהוצאות האשפוז והפסד ימי העבודה? מובן שלא. לראשון נמליץ להגיע לשכן עם חשבונית המעידה על עלות הטיפול במוסך ולדרוש ממנו להשיב את ההוצאות. את השנייה נעודד למהר לבית המשפט ולתבוע את היורה בגין הוצאות האשפוז והטיפול, הפסדי ההשתכרות, הכאב והסבל. איש לא יטען במקרים כאלה כי תשלום הפיצוי הוא “אתנן” או “דמי שתיקה”. כסף מלוכלך שצריך להתבייש בו.
קבלת פיצוי בעקבות גרימת נזק הוא מהעקרונות הבסיסיים ביותר במשפט. אין סיבה להחריג את נפגעי העבירה מכך. שיקום דורש זמן וכסף. טיפול נפשי דורש זמן וכסף. רכישת כדורי הרגעה ושינה דורשת זמן וכסף. תהליך ההחלמה של נפגעי עבירה הוא ארוך, כואב ויקר. רוב הנפגעות והנפגעים נותרים לבד עם הפגיעה ועם ההחלטה – המקרים בהם נפגע עומד על זכויותיו וזוכה בפיצוי הם הנדירים. יש לברך עליהם, לא להטיל על הנפגע אשם נוסף.
אין זה מקומנו לדרוש מנפגעים ומנפגעות להיות “שליחי ציבור”. נפגעת צריכה לדאוג לזכויותיה ולאינטרסים שלה. לשיקום שלה. לחזרה שלה לחיים בריאים. רשויות החוק הן שצריכות לדאוג לאינטרס הציבור ולהגנה עליו מפני טורפים מיניים. הן אלה שצריכות לדאוג שתוקף מיני “לא יתקרב לאף בחורה בעשרות השנים הקרובות ולא יהיה מושא לחיקוי”כפי שנטען באחד המקומות (עשרות שנים על תקיפה מינית חד פעמית? האן מי שטוען זאת קרא לאחרונה גזרי דין רלוונטים? עשרות שנות מאסר מקבלים אנסים סדרתיים נדירים בגין התעללות ממושכת וקיצונית. עבור התוקף המיני “הרגיל” והאנס “הרגיל” שנות המאסר נעצרות לרוב בשלב החד-ספרתי. אפילו בשביל ענישה של 10-15 שנה יש להרחיק עד למגלי העריות ואנסי הקטינים האכזריים).
לא הנפגעת שקיבלה פיצוי קברה את הפרשה, וההחלטה איזה מהחלקים מהמורשת של בראיינט אינה שלה. לא ראוי להטיל על נפגעת אחריות כזו. לא ראוי ולא הוגן. רשאי אדם להחליט שלשיטתו ללא הרשעה פלילית “לעולם לא נדע” אם הייתה עבירה או לא, אבל האפשרות הזו נלקחת מהציבור כשהרשויות מחליטות לעצור את החקירה בעקבות משיכת תלונה – לא כשהנפגע מושך את הצ’ק.
התמודדות עם טראומה ועם פוסט-טראומה היא עניין אישי. כל אדם הוא עולם ומלואו ולכל נפגע הזכות להחליט כיצד לנהל את חייו בדרך הנכונה לו ביותר לאחר מכן. מי שמסרב לתמחר את הכאב ורוצה לדבר אותו לא צריך לתת דין וחשבון לאיש. מי שבוחרת להדחיק ולהכחיש מול עצמה – לא חייבת הסברים לאף אחד. מי שמבקש פיצוי שיאפשר לו את השיקום והטיפול הטובים ביותר שכסף יכול לקנות בדרך אל ההחלמה – מן הראוי שיקבל זאת.
פורסם במקור, בגרסה דומה, במגזין “זמן ישראל” 3.02.2020
Share your thoughts