ביום שישי (28.9.18) התגלו במודיעין גופות גבר ואשה. בהתאם לפרסומים בתקשורת, השניים – בני זוג בשנות השישים לחייהם, נמצאו ירויים, ליד הגבר אותר אקדח ברשיון והמשטרה חושדת שמדובר ברצח והתאבדות. מבין השורות עולה כי היורה היה מאבטח שהשתמש באקדח שקיבל לצורך עבודתו וכך, על הצער בגין האסון והכאב עמו מתמודדת המשפחה נוסף הצער מהידיעה שבסבירות גבוהה ניתן היה למנוע את האירוע, שהוא חולייה נוספת בשרשרת אירועים בתופעה שניתן היה לקוות שחלפה – אקדחים של חברות אבטחה שניתנים לעובדיהם לצורך עבודתם, נלקחים לאחסנה בבתיהם ובהמשך משמשים לתקיפה ולרצח.

התופעה של רצח קרובים בנשק אבטחה אינה חדשה. כבר בשנת 2005 הקימה הממשלה ועדה בינמשרדית (ועדת ברינקר) לבחינת תעשיית האבטחה שצמחה בישראל על רקע האינתפידה השנייה. אחת מהמלצות הוועדה הייתה להגביל את נשיאת הנשק לאזור המאובטח וזו עוגנה שלוש שנים לאחר מכן בספר החוקים. חרף הסעיף הברור בחוק רישוי כלי יריה ותכליתו מצילת החיים, חמש שנים נוספות הוא היה אות מתה ובאותן חמש שנים שילמו בחייהם לפחות 18 בני אדם (לפחות 26 אם כוללים את מקרי ההתאבדויות הידועים, רובם בנסיבות של רצח והתאבדות).

השנה שבין קיץ 2012 לקיץ 2013 הייתה עקובה מדם במיוחד כשלפחות 8 בני אדם נהרגו ונרצחו. רצף המקרים בשילוב מאבק ציבורי להעלאת המודעות הציבורית לנושא הביאו לכך שבקיץ 2013 הוציא השר לבטחון פנים דאז, יצחק אהרונוביץ, הנחיות חדשות שהביאו ליישום סעיף החוק האוסר החזקת נשק אבטחה בבתים פרטיים. התוצאה של המדיניות החדשה הייתה חד משמעית ומדהימה – מעת שההנחיות החדשות נכנסו לתוקף דווח על מקרה אחד ויחיד של פגיעה מנשק אבטחה – פליטת כדור של מאבטח בית ספר בביתו (מוסדות חינוך הוחרגו מההנחיות החדשות). נתון מדהים זה של שלוש וחצי שנים ללא עבירות המתה בנשק אבטחה מתחדד נוכח העובדה שמאז החלה קואליצית הארגונים “האקדח על שולחן המטבח” לתעד את המקרים בשנת 2002 לא הייתה ולו שנה אחת שבה לא תועדה עבירה כזו. נתון זה אף מהווה תשובה ניצחת לאלה הטוענים ש”מי שרוצה לרצוח ירצח”. האמנם מאבטחים קודם לשנת 2014 היו אנשים בעלי נטיות תוקפניות? ואם כן, האם אופיים השתנה באחת עם שינוי המדיניות? כמובן שלא.

“השנים הנקיות” מלמדות שבמקרים רבים הריגה ורצח הם תוצאה של נסיבות, לרבות נוכחות כלי נשק שמאפשר לְסכסוך להביא לתוצאה קטלנית ובלתי הפיכה. הן מלמדות שבסביבה מפוקחת, כאשר נשק שניתן למטרה מסוימת נישא רק למימוש אותה מטרה, ניצלים חיי אדם. אבל השנים הנקיות חלפו. מאז חודש אוגוסט הקודם שילמו בחייהם חמישה בני אדם על החזקת נשק אבטחה בבית: אדם שנהרג כתוצאה מפליטת כדור של בנו המאבטח, אשה שנורתה על ידי בנה המאבטח שהתאבד לאחר מכן, ובני הזוג ממודיעין ביום שישי האחרון.

לא מדובר בגזירת גורל – בשנת 2014 נכנס לתפקידו השר גלעד ארדן שמחזיק במדיניות המעודדת החזקת כלי יריה, ובמהרה קבע הנחיות חדשות ביחס לחברות אבטחה. חרף השינוי המוצהר במדיניות השפעת ההנחיות הישנות לא פגה בבת אחת שכן מעת שחברות אבטחה הבינו שעליהן לשאת באחריות לכלי היריה שלהן הן מצאו פתרונות להחזקתו, לרבות בדרך של בחינה מחדש של היקף המאבטחים אותם חימשו, הקמת מחסנים, התקנת כספות וכיוצא בכך. גם המאבטחים עצמם, שלא נדרשו עוד לשאת באחריות לכלי ירי קטלני בשעות עליהן לא קיבלו שכר, ראו כי טוב. כיוון שכך, השפעת שינוי ההנחיות שאיפשרו השבת המצב לקדמותו אך לא חייבו זאת לא התבטאה באופן מיידי. אך כדרכו מצערת של עולם חלוף הזמן שחק את ההשפעה החיובית שהביאו הנחיות אהרונוביץ’. בשלושה עשר חודשים שילמו לפחות חמישה אנשים בחייהם ולפחות שלוש משפחות נהרסו. את התופעה הצלחנו לעצור פעם אחת – חשוב לזכור ולהזכיר, אפשר וצריך לעצור אותה פעם שנייה.

להרחבה בנושא כלי יריה בישראל, ראו הדוח “לא נצור – נשק קל במרחב האזרחי”

פורסם במקור בגרסה דומה בעיתון “הארץ” ביום 2.10.18 תחת הכותרת “השר ארדן, האם את המוות הזה ניתן היה למנוע?”