לאחרונה הייתי שותפה[1] להגשת תביעה ראשונה מסוגה, בעקבות ירי מאבטח במי שהייתה אז זוגתו. התביעה מופנת נגד המאבטח עצמו (המרצה בימים אלו עונש מאסר בעקבות ההרשעה הפלילית בגין אותו אירוע), נגד חברת האבטחה שהעסיקה אותו ונגד המדינה בגין הפרת חובה חקוקה, רשלנות, ועילות נוספות. בעוד שחלק מהעילות נוגע לעניינים הרלוונטים לנסיבות המקרה הקונקרטי, מעלה כתב התביעה טענות בעלות משמעות רוחבית לעניין אחריות חברות אבטחה והמדינה לנשק המוענק למאבטחים/שומרים חמושים לצורך תפקידם, ונשאר בידיהם לאחר שעות העבודה. בכך מהווה התביעה חלק ממגמה משפטית להשפיע על פעילות רשויות המדינה באמצעות כלים שאינם מינהליים גרידא, לא באמצעות פנייה לבג”צ ולא בדרך של עתירות, אלא מתוך דרישה שהמדינה תשא באחריות על תוצאות מעשיה (או מחדליה) גם מן הבחינה הקונקרטית והפיננסית.

במובן מסוים, מהוות תביעות מסוג זה תשובה כמעט מתבקשת למדיניות ההפרטה של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים: אם המדינה הופכת את הציבורי לפרטי – גם ההתמודדות מולה עוברת מן המישור ה(משפט)ציבורי, אל המישור ה(משפט)פרטי. אם המדינה מפריטה את שירותי הביטחון והשיטור ומעבירה את השימוש בכוח לידיים פרטיות, גם המאבק בכך יעבור ל”ידיים פרטיות”. אם המדינה מנסה “לחסוך” כסף באמצעות פעולות של הפרטה ומיקור חוץ – ובהערת אגב, אף שידועים מקרי הפרטה שאינם יעילים מבחינה כלכלית – הרי שעליה לגלם בעלויות השונות גם את עלות הנזקים העלולים להגרם כתוצאה מכך.

ולסיפור המעשה.

התובעת חלקה דירה עם בן זוגה ואב בתה, אשר עבד כמאבטח. בין השניים התגלעו סכסוכים מעת לעת ובאחת הפעמים התלוננה התובעת במשטרה ובעקבות התלונה רשיון הנשק, שניתן לו לצורך עבודתו, נשלל ממנו. שבועות ספורים לאחר מכן נאלצה התובעת למשוך את תלונתה על מנת שבן זוגה יוכל לשוב לעבודתו ולתרום לכלכלת הבית. אחרי כשנה ביקש המאבטח לשוב לעבודתו וניתן לו אישור “חדש”, מבלי שחברת האבטחה והמדינה משגיחות בכך שמדובר במי שקיים חשש כי יעשה שימוש בנשק נגד זוגתו, ומבלי שרשיונו יוגבל לאזור אותו אמור היה לאבטח ולמועד המשמרת בלבד.

זמן קצר אחר כך, במהלך ויכוח בין השניים, נטל המאבטח את האקדח שניתן לו לצורך עבודתו וירה בתובעת טווח קצר לעיניי בתם בת השנתיים. לאחר מכן ירה בעצמו והתקשר להזעיק עזרה רפואית. התובעת אושפזה ובתה נלקחה (באופן זמני) על ידי שירותי הרווחה, עברה שלושה ניתוחים מאז התקרית, שיקום של מספר חודשים בבית לווינשטיין ונותרה נכה.

הרקע המשפטי

בישראל ניתן להחזיק נשק באופן חוקי באחת משלוש דרכים: נשק ארגוני-צבורי (כדוגמת המשטרה, הצבא וכיוצא בכך); נשק לשימוש פרטי-אישי ונשק ארגוני-פרטי (חברות שמירה ואבטחה). ככלל, רשיון אישי לנשיאת נשק לפי חוק כלי היריה תש”ט-1949 מוענק לאדם קונקרטי העומד בתנאים קבועים. באשר לנושאי נשק בחברות שמירה, סעיף 10ג בחוק קובע מתווה מיוחד: לפי סעיף 10ג(א) חברת שמירה מורשית מקבלת רשיון מיוחד מטעם המדינה לכלי יריה שבאחזקתה; לפי סעיף 10ג(ב) חברת השמירה רשאית להנפיק רשיון לשומר המועסק על ידה לשאת כלי יריה שבאחזקתה, ובלבד שהרשיון יוגבל לאזור בו מועסק השומר; לפי סעיף 10ג(ג) השומר חייב גם ברשיון מטעם המדינה. רק בשילוב שני הרשיונות מורשה השומר לשאת את הנשק שניתן לו על ידי חברת השמירה. מתן רשיון לשומר על ידי המדינה הוא עניין שבשיקול דעת הרשות, וביכולתה לסרב לתת אותו או להגבילו, בין היתר על סמך המלצת קצין משטרה.

הוראת החוק המגבילה את תעודת ההרשאה לנשיאת נשק שהוציאה חברת שמירה לאזור בו מועסק השומר נוספה בשנת 2008 בין השאר בעקבות המלצות הוועדה הבינמשרדית לבחינת מערך רישוי כלי היריה לשומרים (ועדת ברינקר). הוועדה ראתה לנגד עיניה את הצורך להפסיק את הנוהג לפיו נשק אבטחה משמש למעשה כנשק אישי ונלקח הביתה על ידי מאבטחים, נוהג אשר הביא לא פעם ולא פעמיים לירי ופגיעה בקורבנות חפים מפשע על ידי שומרים חמושים מחוץ למסגרת תפקידם. רק בעשור האחרון נהרגו לפחות 28 א/נשים כתוצאה מירי נשק אבטחה בתוך המשפחה. נתון זה אינו כולל מקרי התאבדות, תאונות ירי ומקרי ירי שלא הסתיימו במוות, כדוגמת התובעת שסבלה פגיעות קשות ונפגעה נזקים פיזיים ונפשיים.

%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9f

התביעה

כאמור, התביעה מבוססת על טענות נזיקיות, הנוגעות (ברובן) לשאלת מידת הפיקוח על מתן נשק שנועד לאבטחת אתר. במישור זה, הטענה כלפי המדינה וחברת האבטחה כפולה.

האחת, מידת הפיקוח על עצם השאלה מי מקבל את ההרשאה – ההרשאה הכפולה – לשאת נשק של חברות אבטחה. בהקשר זה, העובדה שחברת האבטחה עצמה שללה מהמאבטח את רשיונו שנה קודם, והעובדה שהמדינה טיפלה בתלונתה של התובעת, מצביעים על ידיעה שהייתה להם בדבר הסכנה הפוטנציאלית העלולה להגרם לזוגתו של המאבטח.

השנייה, מידת הפיקוח על הנשק עצמו, בפרט בכל האמור להגבלתו לאזור המאובטח ולקיחתו לאחר שהמאבטח עוזב את המקום, בהתאם לקבוע בחוק המגביל את החזקת נשק האבטחה לאזור ההעסקה בלבד. בשנים האחרונות, כפי שעולה מהתבטאויות שונות של הרשויות בתקשורת ובפני בתי המשפט, קיימת מדיניות של החמרת התנאים להענקת רשיון נשק אישי-פרטי. על רקע מדיניות זו, לצד המלצות ועדת ברינקר, מחקרים מהעולם בעניין הסכנה הגלומה בהחזקת נשק והמקרים הידועים בהם נשק שנועד לאבטחה שימש להריגה ופגיעה במקומות אחרים, מהווה מדיניות הרשויות וחברות האבטחה עצמן, המאפשרות למעשה להפוך את הנשק הארגוני לנשק פרטי מבלי שיעמוד בהגבלות הנדרשות, זלזול בחיי אדם ורשלנות ממדרגה ראשונה.

 [1] לצד עורכות הדין סמדר בן-נתן ודקלה טוטיאן המובילות את התביעה, ובסיוע עורכת הדין לירון גרבר וגב’ עירית בוטן-אלוני (שלוש האחרונות מ”נגה – המרכז הישראלי לנפגעות עבירה”)

פורסם במקור בשינויים קלים בבלוג המשפטי (המצוין!) “הטרקלין”