אי באמצע האוקיינוס

משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והינחתי לו להובילני בדרכו. כך הילכנו בדרכים שייצבון עיקרי-יסוד, עלינו הרים שבפיסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. לקראת סופו של המסע עלינו על אניה והיגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האניה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.

“ברוכים הבאים”, ברכנו האיש במאור פנים. “ברוכים הנמצאים” השיבונו והוספנו: “אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?”, שאלנו. “שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר. ויש המכנים אותי תומאס מוֹרוּס”. “נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?”, שאלנו. “אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה”, השיב האיש, והוסיף: “מדינת אוטופיה הוקמה על-פי תוכנית שהיתוותי בספר שכתבתי ואשר שמו הוא כשם המדינה: אוּטוֹפְּיָה. דרך-אגב”, הוסיף האיש, “המילה ‘אוטופיה’ היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא: ‘שום מקום'”. “מעניין, מעניין מאד”, אמרנו, “וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?” (הנחתנו היתה, כמובן, שהאיש החכם ההוא מכיר את שיטת המשפט בישראל). מר מוֹר חייך והשיב: “צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוטופיה – במצבכם כהיום הזה – לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו”, כך אמר האיש ולא יסף.
ואיקץ, והנה חלום.

(פיסקה 1 לפסק דינו של כב’ השופט חשין בבג”צ 7052/03 עדאלה ואח’ נגד שר הפנים ואח‘.)

לפעמים חבל שלא מקובל ללוות פסקי דין בתמונות.