על פרטיות, שוויון ואיחוד משפחות

ישראלים שמבקשים להסדיר את מעמדם של בני זוגם בישראל נדרשים לעבור תהליך ארוך שתחילתו (ולמעשה, גם המשכו) בהצגת מסמכים מרובים שמעידים בעיקרם, על שלושה נושאים עיקריים: טיב הקשר, מקום המגורים וזהות המוזמן. ואולם, ישראלים שמבקשים להסדיר את המעמד של בני זוג שמוצאם בארצות ערב או ברשות הפלסטינית, נדרשים בנוסף למלא טופס קורות חיים ארוך אשר חורג מדרישת פרטים מזהים של המוזמן והכרותו עם הישראלי/ת, ודורש פירוט אודות המקומות בהם למד, עבד, קשרים משפחתיים וכו’ וכו’. לאחרונה, התווספה דרישה לטופס לצרף גם הפנייה אל “כתובת ברשת חברתית/פייסבוק” – דרישה שמופנית לא רק אל הזר/ה המוזמנ/ת אלא גם אל הישראלי/ת.

טופס קורות חיים (הפעם לא אילוסטרציה)

דרישה כזו, שעל פניו נעשתה ללא כל הסמכה בחוק, פוגעת פגישה קשה בזכותם של בני הזוג לפרטיות. זכות שמוגנת במפורש, ולכל אדם (ולא רק לתושבי המדינה ואזרחיה), בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפעילות ברשתות החברתיות היא פעילות שמשלבת מאפיינים מהמרחב הפרטי והציבורי גם יחד. היא חושפת לא רק את בעלת הפרופיל, אלא גם את רשת חבריה, מכריה ובני משפחתה. היא עשויה ללמד על עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות ועל העדפות תרבותיות ואחרות. ניתן כמובן לטעון שאדם המפרסם מרצונו פרטים אודותיו ברשת החברתית אינו מייחס לפרטיותו משקל רב, אך טענה כזו מתעלמת מהאופן בו מתעצבת הזכות לפרטיות בשנים האחרונות, לא רק כהבחנה בין האישי לציבורי, אלא גם כפרטיות על רקע הקשר. כאן, לא רק שהמידע נדרש לצורך מעקב אחרי בני הזוג, אלא שהשילוב בין המידע רחב ההיקף המצוי אצל רשות האוכלוסין לבין המידע שאדם פירסם על עצמו (או אחרים עליו) גורמים לפגיעה הגדולה מסך חלקיה. 

זאת ועוד – הדרישה, שאינה מופנית לבני זוג של ישראלי ואירופאי או אמריקאי, מחמירה את הפגיעה בפרטיות משהיא מוסיפה עליה פגיעה בשוויון. מובן מאליו שחלק ניכר באופן משמעותי מאותם ישראלים המבקשים להסדיר את המעמד של בן זוג ממוצא ערבי, הם אזרחי ותושבי ישראל הערבים. מובן מאליו לא פחות שהאפשרות של מי שמבקש להסדיר את מעמדו בישראל של אהובו להתנגד לדרישה מפלה ופוגענית כזו, בפועל לא קיימת.  הליך הסדרת מעמד בישראל הוא ממילא הליך ממושך, שמתארך ומתמשך עוד יותר כאשר המוזמן/ת מגיע/ה מארצות ערב או מהרשות הפלסטינית. סירוב למסור פרטים של פרופילים ברשתות חברתיות עלול לפעול לחובת בני הזוג בנושא שקשור בליבת כבוד האדם. ממילא, פנייה לבגצ שתתקוף את הדרישה, תביא להתמשכות מיותרת של הליך שגם כך מעורר חרדות ולחצים אצל אלה הנזקקים לרשות האוכלוסין. פערי הכוחות האדירים, ודאי כשמדובר בפגיעה שמכוונת כלפי המיעוט הערבי בישראל, מביאים כמעט באופן אינהרנטי לכך שזו לא תעמוד למבחן.

לאחרונה ציינה הנשיאה נאור כי עריכת חיפוש בטלפון סלולרי חמורה יותר מכניסה לבית, והיא עולה כדי “כניסה לנשמה”. הערתה נשמעה ביחס לשאלת ההסכמה החופשית והמודעת לעריכת חיפוש בטלפון של חשודים, וביחס לשאלת הצורך להסדיר את הנושא בחקיקה בדרך המלך. מובן מאליו, שהדברים נכונים אף יותר, כאשר מדובר במי ש”פשעם” בכך שביקשו להקים בית ומשפחה בישראל עם אדם שמגיע מחוצה לה.

ומזווית קצת אחרת בכתבה של עומר כביר בכלכליסט על הדרישה הפוגענית.