לא הרבה פעמים אקטיביסטיות זוכות לראות איך מאבק לשינוי מניב תוצאות ממשיות, ובפרוייקט “האקדח על שולחן המטבח” יש לי העונג להשתתף במאבק כזה. במסגרת הזו, ולרגל יום האשה, טור שלי שפורסם ב”דעות מעריב”. כאן בנוסח המקורי בשינויי עריכה קטנים.

בשנה שחלפה מאז יום האשה 2013, הרבה קרה. זו הייתה השנה שבה הנשק הקל הפסיק להיות שקוף. רצף מקרי רצח בתא המשפחתי באמצעות נשק ארגוני (כמו חברות אבטחה ומג”ב) הציף את השאלה מה המחיר שאנחנו משלמות ומשלמים על החימוש המוגבר ברחובות, האם יותר נשק מביא ליותר בטחון והאם מי שמחזיק בנשק יגן עלינו באמצעותו או שמא ניפגע ממנו – בכוונה או בטעות. השנה שבה שאלנו מי מחלק את הנשק, מי מחזיק בו, מי נפגע ונפגעת ממנו, ובעיקר – מי מרוויח מכל זה ומי משלמת את המחיר.

מאז יום האשה 2013 הפסקנו לראות מקרי רצח על ידי נושאי נשק ארגוני כ”טרגדיות אישיות” והתחלנו לראות תופעה; את הקשר בין תנאי העסקה מפוקפקים והחזקת נשק לא מבוקרת ובלתי מפוקחת לאלימות קטלנית; את ההשפעות של הפרטת הכוח והחימוש על החברה ועל היחידים בה, ואת השאלה מה קורה כשיותר ויותר אנשים נאלצים להחזיק נשק לפרנסתם – ואז נאלצים לקחת אותו הביתה.

מאז יום האשה 2013 תעשיית האבטחה הבינה שעליה לתת דין וחשבון לציבור, ראשי התעשייה אמרו בכנסת שצריך לצמצם את מספר החמושים, ואז התלוננו בתקשורת שהם “נאלצים” לפטר מאבטחים. חברי וחברות כנסת שאלו למה כשברשויות הציבורית כדוגמת צה”ל והמשטרה מצמצמים את היקפי החימוש, היקף הנשק בתעשיית האבטחה הפרטית נשאר כשהיה.

מאז יום האשה 2013 נרצחו לפחות שלוש נשים וגבר אחד (ש”נחשד” שניהל רומן עם אשה הקרובה לרוצח) באמצעות נשק שניתן ליורה לצרכי עבודתו ונעשה בו שימוש מחוץ לתפקיד. מאז יום האשה 2013 מספר לא ידוע של מאבטחים וקרובי משפחתם נפצעו בתאונות ירי או מירי מכוון, ביניהם צעיר בן 21 מאשדוד, מאבטח הרמטכ”ל, גבר בן 46 מחיפה, מאבטח בית ספר בחדרה, והיד הלוחצת על ההדק עוד נטויה.

אבל מאז יום האשה 2013 החלו לנשוב רוחות אחרות. בכירים במשטרה, במשרד לבטחון פנים ומנהיגות ומנהיגים מכל קצוות המפה הפוליטית אמרו שהפתרון לסביבה בטוחה יותר אינו הוספת נשק נוסף אלא בחינה קפדנית יותר של החמוש, של תנאי החזקת הנשק ושל הצורך בו. המשרד לבטחון פנים הכריז על רפורמה בעקבותיה פחות בנות זוג נאלצות לבחור בין סביבה ביתית בטוחה לפרנסת הבית, יושבת ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת דרשה תשובות ולא הסתפקה בתירוץ הסתמי של “המצב הבטחוני”, וכמוה עוד רבות ורבים.

מאז יום האשה 2013 הרשינו לעצמנו, פעילות ופעילי “האקדח על שולחן המטבח”, אופטימיות זהירה, כי גילינו שלפרטים יש כוח נגד לובי חזק ושיש מי שמקשיב. כי השגנו הישגים זעירים אך משמעותיים בזכות הציבור התומך במאבק.

ועד ליום האשה הבא?

עד ליום האשה הבא אנחנו מקוות שמשרד האקדח. סוג של אילוסטרציה.חינוך יכריז גם הוא על רפורמה שתביא לכך שמאבטחים לא יאלצו לשאת באחריות לנשק חברות האבטחה אחרי שעות עבודתם, ושיחד עם המשרד לבטחון פנים יגובשו הנחיות חדשות לאבטחת מוסדות החינוך. שהמשטרה תתחיל לאסוף נתונים וסטטיסטיקות, ולא תסתמך על ארגוני חברה אזרחית שיפרסמו מקרה אחרי מקרה, טרגדיה אחרי טרגדיה. שהרשויות לא ייכנעו לכסף הגדול וללחצי לוביסטים וימשיכו בפעילות נחושה למען אכיפת החוק ולמען מרחב ציבורי ופרטי בטוח יותר לכולנו נשים וגברים, ובעיקר – למאבטחים, לבנות זוגם ולמשפחותיהם.

(פורסם במקור ב”מעריב” תחת הכותרת “הקץ לנשק”. 5.3.14)