למה למחוק ולמה זה בסדר

מוקדם יותר היום נשאלתי האם ניתן להעמיד לדין אנשים שמסיתים לרצח בפייסבוק.

ובכן, תיאורטית כן. הסתה לרצח היא הסתה לאלימות וככזו היא עבירה פלילית.[1] רק שבדומה לעבירות אחרות שקשורות בפרסומים ומעלות שאלות של חופש הביטוי, גם כאן כתב אישום דורש אישור של היועץ המשפטי לממשלה. ממילא, כדי להרשיע בעבירת הסתה, המפרסם צריך להיות אדם שדבריו מניעים אחרים לפעול, ואני מרשה לעצמי להניח שטוקבק אנונימי או תגובה אקראית בפייסבוק לא מגבשים סבירות מספיקה לכך. אז מה, אין מה לעשות? ואולי בכלל לא צריך לעשות כלום?

כמובן שיש מה לעשות. ראשית, מכך שקיים סיכוי זעיר שיוגש כתב אישום נגד מאן דהוא שכתב לאחר “אתה בוגד ודינך מוות!!!!!!1” לא נובע שאי אפשר להגיש תלונה במשטרה. נכון, ככל הנראה התיק יסגר בתזמון מושלם עם הרגע בו תסגרי אחרייך את הדלת (ולטעמי – בצדק יסגר. אוי לנו אם המשטרה תחקור סטטוסים אקראיים בפייסבוק שלא מוצאים חן בעיניה או בעיניי), אבל גם לאקטים הצהרתיים יש משמעות פוליטית. שנית, לאדם נשוא הפרסום עומדת אפשרות להגיש תביעה נזיקית (בעילות שונות בהתאם לאופי הפרסום ולמידת חומרתו). ושלישית – המשפט אינו הדרך היחידה להתמודד עם פרסומים מסיתים, גזעניים או סתם מטונפים. אסור שיהיה. 

נשאלתי, אם ככה, מה אפשר לעשות. עניתי – למחוק. למחוק ולא לתרום להפצת מסרים שמזהמים את המרחב הציבורי-הווירטואלי. למחוק ולא לתת במה למסרים שסותרים את תפיסת עולמך. “אבל מחיקה גוררת טענות על סתימת פיות”, השיבו. אינסטקטיבית חשבתי – “אז מה? שיטענו”. איכשהו הטענה שאדם פרטי הוא “סותם פיות” פחות קשה בעיני מהטענה שהוא בוגד או מקור כל אסונותינו. כשלעצמי, אני גם מעדיפה שיטענו כלפיי שאני סותמת פיות (הו לא!) מלשמש פלטפורמה לטענות שאחר דינו מוות או שקהילה שלמה מפיצה מחלות (מה גם שבאותה הרוח אני יכולה למחוק את הטענות למחיקה. אני, כאדם פרטי,[2] לא מחוייבת לחשוף ולהחשף במרחבי הפרטי לטענות שלא נוחות לי).

מפיצה מחלות (רק חצי אילוסטרציה)

התשובה הגולמית הזו מתחלקת לשני חלקים – האחד, למה לטרוח למחוק ולא להתעלם בבגרות אלגנטית, והשני – למה זה בסדר. בשביל להבין למה ראוי למחוק פרסומים שמכילים תכנים הסותרים את השקפת עולמנו (להבדיל מאי הסכמות סתם), צריך לפנות ללימודי התקשורת והסוציולוגיה ובפרט – לימודי התועמלנות. תיאוריה שנקראת “ספירלת השתיקה”, של החוקרת הגרמניה נוימן, גורסת שקיים הבדל בין דעת הקהל כפי שהיא נתפסת לבין התפלגות הדעות האמיתית בציבור. מי שמרגיש שדעתו דעת מיעוט לא ימהר להביע אותה בפומבי, ולהפך. כך באופן מתרחב והולך עד שדעת הקהל מצמצמת פערים עם דעת הקהל הנחזית. ספירלת השתיקה היא כמובן לא הגורם היחיד לחדירת דעות שוליים לזרם המרכזי, אבל היא בהחלט תורמת. ואם כך, הרי שאי מחיקת תגובה מסוג “כל ה<הכניסי שם של קבוצת מיעוטים כלשהי> הם <הכניסי עלבון כלשהו> ולכן צריך <לעשות להם משהו איום>”, ודאי כאשר ישנן חמש או עשר תגובות כאלה מתוך תריסר תגובות בסך הכל, יוצרת תחושה שמדובר בעמדה מקובלת ולגיטימית. עמדה שאינה מוקעת כחריגה תשתלב יותר ויותר בנוף הכללי ובסופו של דבר – תהפוך לעמדה מקובלת ולגיטימית. בתחומים מסוימים (קידום זכויות למיעוטים ושאר רעיונות “רדיקלים” שכאלה) זה חיובי. באחרים (צריך לשלול מאותם מיעוטים כל זכות שיש להם) – פחות. במצב כזה יש לנו, לכל אחת מאיתנו, אחריות על המסרים להם היא נותנת במה, גם אם באופן פאסיבי בלבד. עמידה מהצד לפעמים היא לא יותר מפריבילגיה שראוי לה לבעלת הערכים לוותר עליה. ואם לא להלחם למען קידומם, אזי לכל הפחות – לא לתרום להצגתם כפסולים.

בשביל לענות על התשובה למה זה בסדר למחוק, ולמה זה לא מעמיד אותנו בשורה אחת (זהירות, דמגוגיה) עם משטרים פאשיסטים ומעוולים, נפנה למישור החוקתי. ככלל, מהזכות של אדם להתבטא בחופשיות נגזרת חובת המדינה ורשויותיה שלא להגביל אותו אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. החובה הזו לא מוטלת על אנשים פרטיים (היא כן מוטלת, בדרגות משתנות, על גופים פרטיים. זכותה של אשה למנוע פרסומי תועבה על עמוד הפייסבוק שלה לא שקולה לזכותו של עיתון לסרב לפרסם מודעה כי הוא אינו מסכים עם תוכנה, וזו אינה שקולה לזכותה של המדינה להורות על סגירת ערוץ טלוויזיה או עיתון המפרסמים תכנים שאינם לרוחה). החופש להתבטא ברשת, בהקשר הזה, הוא החופש לפתוח עמוד פייסבוק או להקים בלוג משלך – לא החופש לכתוב באופן נטול מגבלות בבלוג או על העמוד של אדם אחר. “חופש הביטוי” איננו קלף ג’וקר. הוא יסוד חשוב, חשוב מאד, בחברה שואפת בריאות וחיים. הוא לא היסוד היחיד.

ג’וקר (אילוסטרציה)

דברים דומים מזווית שונה – פה.

[1] סימן א1 לחוק העונשין התשל”ז-1977

[2] להבדיל מעמוד של איש ציבור שמשמש אותו בתפקידו הממלכתי.