למה למחוק ולמה זה בסדר (2)

עו”ד יהונתן קלינגר (חבר מלומד וחבר בכלל) סקר בבלוג שלו את ההנחיה החדשה של אתר האינטרנט מאקו לפיה מעתה והלאה יסננו טוקבקים מסיתים וגזעניים. עמדתי בנושא תגובות וטוקבקים מסיתים ידועה ועל אף שבדומה לקלינגר אני מאמינה גדולה בכוחה של הרשת ליצור שינוי, כל אחד מאיתנו קובע את נקודת האיזון הרחק זה מזו בגלל המשקל השונה שאנחנו נותנים לערכים שמתנגשים ביניהם. את הפוסט סיים במסקנה “וזו הבעיה עם כוונות טובות: כל עוד לא חשבנו אחרת, מאקו תסנן יותר מהדרוש.”

אני רוצה להציע דרך אחרת לבחון את העניין. חשיבות חופש הביטוי נובעת מהאפשרות למתוח את גבולות השיח, להציף רעיונות חדשים, לבקר את הזרם המרכזי ואת תפיסותיו המקובלות, כל זה מתוך אמונה שבאמצעות התנגשות רעיונית תחשף האמת, והחברה מתקדמת למקום טוב יותר. בהקשר הזה, האינטרנט היא כלי נפלא להפצת רעיונות חלוציים, מהפכניים וביקורתיים, לשיתוף פעולה בין אקטיביסטים קרובים ורחוקים, ולתמיכה רגשית עבור מי שלא מוצא קהילה תומכת בסביבתו הגיאוגרפית הקרובה.

אבל האם ניתן לצפות מאתר מסחרי מהגדולים בישראל (מאקו נמצא בבעלות זכיינית השידור קשת), שיהיה הפלטפורמה המתאימה לעניין זה? האם החשש מפני “סינון יתר” של טוקבקים לא זניח כשמדובר באתר מסחרי שתכניו מורכבים בעיקרם מפרסומות (למשל לסטודיו קרמיקה) ומפרסומות-נסתרות (כמו כתבה על צבע השפתון הנכון לקיץ הקרוב ועלילות “האח הגדול”) מתובלות בתכנים חדשותיים שמטבעם מייצגים ומזינים את הלך הרוח של הזרם המרכזי? מבחינה תוכנית אין הבדל של ממש בין האתר “מאקו” לבין שידורי קשת וחדשות 2 המשודרים בטלוויזיה.  אלה מטרתם לקדם את האינטרסים של בעלי המניות וזה מטרתו לקדם את האינטרסים של בעלי המניות. ככזה, האתר לא מציג רעיונות חדשים, לא מבקר את הזרם המרכזי ואת תפיסותיו המקובלות ולא מותח את גבולות השיח מתוך אידיאולוגיה, האינטרסים של הציבור הרחב איננו עניינו, ודאי לא במובנן הרחב.

צבע נכון לקיץ (אילוסטרציה)

אכן, אתרים מסחריים מקדמים לא פעם טקסטים פרובוקטיבים וחתרניים. אך החתרנות היא לכאורה בלבד, ומטרתה לא לשנות סדרי עולם אלא למשוך תנועה לעמוד במטרה להגדיל את מספר העיניים הצופות בפרסומות, ובכך לאפשר גביית תשלום גבוה יותר על פרסומן ולהשיא את רווחי הבעלים. הטוקבקים, בהקשר זה, הם פעמים רבות לא יותר מאשר “סמל סטטוס” שאמור להעיד על התהודה שכתבה כלשהי זכתה לה ולכן, באופן טבעי (גם אם לא מוצהר), יש עדיפות להותיר כמה שיותר מהם. יצירת ויכוח פנים-טוקבקי מגדיל את מספר הצפיות של העמוד ולכל הפחות – גורם להם להראות גדולים יותר, אך ברוב המקרים מבלי שהוא מלווה בדיון מהותי רעיוני.

האם סינון “יותר מהדרוש” של טוקבקים מהסוג הזה הם הם האיום על חופש הביטוי ממנו צריך לפחד? האם זה מה שישתיק קולות חתרניים, שמתנגדים – למשל – לקפיטליזם ולתרבות הצריכה? התכנים עצמם של מאקו ודומיו, מעצם טיבם, משתיקים אוונגרד כזה. אם הם נותנים לו במה, הוא מוגש מעובד בצורה נוחה, קלה לעיכול ובלתי מאיימת (וגם בכך, כמובן, יכולה להיות תועלת מסוימת, ובלבד שהמסר המקורי לא יעוקר כליל). בנסיבות כאלה, כשממילא עורכי העמוד יכולים למחוק או למנוע פרסום של תגובות כרצונם, לא מחיקת תגובות שקרובות לגזענות-גם-אם-לא-גזעניות-ממש-כמובנן-בחוק הוא הדבר ממנו צריך לחשוש. זו השתלטות השיח המסחרי על השיח החופשי שצריכה להדאיג.