הבוקר פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הורה לסגור[1] את מרבית התיקים שנפתחו נגד פעילי המחאה, למעלה משנה לאחר הגשת כתבי האישום. במקביל, ובלי קשר, כתבה הבוקר טל שניידר בבלוג המצויין “הפלוג”:

קטע שפספסתי סביב כל איומי איל גולן – הוא אשכרה שלח מכתב עורך דין  ואיים לתבוע את סגן שר החינוך אבי וורצמן … אני  מבינה שהעורך דין של גולן לא שמע על כך שלחברי כנסת יש חסינות והם יכולים להגיד מה שהם רוצים על מי שהם רוצים ומתי שהם רוצים?

 ובכן, הדברים אינם מנותקים זה מזה. לאיום בתביעה, כמו להגשת כתב אישום או אפילו זימון לחקירה, יש משמעות גם אם לא מנוהל הליך בפני בית המשפט בסופו של דבר. יותר מזה – גם אם מגישים תביעה לבית המשפט (שנמחקת בשלבים מאד מוקדמים בעקבות טענה לחסינות), עדיין יש לזה אפקט מצנן בחסות הערכאות. במדינה שעוברת תהליך משפטיזציה מואץ (ובעיני – מופרז ומסוכן), הדרך הנכונה להתמודד עם הליכי השתקה כאלה – גם אם אלה לא הוגשו בפועל, ובין אם מדובר בהליך המנוהל על ידי המדינה או על ידי אדם פרטי – היא הטלת עלות משמעותית על המבקש להשתיק.

אילוסטרציה

אפקט מצנן (אילוסטרציה)

לא צריך לפעול למען חקיקה בנושא. הכלים קיימים כבר היום, בין אם באמצעות הקפדה של בתי המשפט על קביעת הוצאות משמעותיות במקרים בהם ההליך מסתיים בלא כלום בשל התנהלות התובע, דרישה לתשלום הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ובמקרים המתאימים (ובעניין זה שניידר ואני אוחזות בדעה אחת) – תביעת פיצויים ממש נגד המשטרה והסיירת הירוקה[2], בין אם בגין עוולת הנגישה, ובין אם בגין רשלנות והפרת חובות חקוקות.

[1] נכון למועד כתיבת הדברים טרם נמסרה הודעה פורמלית ולכן לא ברור אם מדובר בביטול או רק בעיכוב הליכים.

[2] ודעתי לגבי פעילותה שלא בסמכות, ידועה