בכנס הקיץ של אשנ”ב דיברתי על הסיבות בגללן אני אוהבת את האינטרנט ונרתעת מפייסבוק.
בראשית הדברים יובהר – לאוריינות הרשת שלי שלום. אני לא טכנופובית ומזה שנים לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי אינטרנט. אבל אין לי פייסבוק. ובמקומות מסוימים להגיד “אין לי פייסבוק” משמעו “אני חיה במערה”. זה, כמובן, בהנחה שלא חושבים שמדובר בנסיון התחמקות מלתת את הפרטים שלי. אני מכירה את הטרמינולוגיה, מבדילה בין לייק לשייר, בין פרופיל לעמוד מעריצים ובעיקר – בין האינטרסים של צוקרברג לאלו שלי, ובין הרשת לרשת החברתית.
השאלה הראשונה ששואלים תמיד היא למה לא. ותמיד התשובה זהה – למה כן? ההמנעות מפייסבוק היא חלק מתפיסת עולם רחבה יותר, שמשתדלת להבחין בין מה שאפשר למה שכדאי. העובדה שטכנולוגיה (או מערכת המשפט או מצב כלכלי) מאפשרת לעשות משהו לא אומרת בהכרח שנכון לעשות אותו. אבל אין ספק שככל שהזמן עובר הבחירה להמנע מפייסבוק כרוכה במחיר הולך וגדל ומנגד – יותר אנשים מבינים למה.
הרקע להבדלים שאני מוצאת בין הרשת לבין הרשת החברתית, מתחילים באירופה של תחילת המאה העשרים, כשהערים הפכו למטרופולינים. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים גרס שהחברה העירונית סובלנית יותר מההכפרית ומאפשרת יותר חופש בחירה ופרטיות, שכן חיי הכפר המסורתיים מבוססים על סולידריות של דמיון וערכי מוסר משותפים בעוד שחיי המטרופולין מבוססים על סולידריות ארגונית-מקצועית, התמחות ושוני. בהפשטה גסה – בעוד שמי שחי בכפר (וכיום – בפרברים השונים) נולד לקהילה אליה הוא משתייך, מי שחי במטרופולין בוחר את הסובבים אותו, בחירה שנעשית בהתאם למאפיינים, העדפות וערכים דומים.
מטרופולין אירופאי (אילוסטרציה)
בן דורו, הסוציולוג הגרמני גיאורג זימל, ניתח בספרו “העיר הגדולה וחיי הנפש” את ההבדלים בין המטרופולין והכפר על הרצף זרות/שייכות. לגישתו, החיים בכפר הם חיים במעגל קירבה קטן והדוק שמביא לתחושת שייכות חזקה אבל גם לחשדנות כלפי רעיונות ואנשים זרים. הפיקוח ההדדי מביא לערבות הדדית אבל מחייב מתן דין וחשבון לסובבים ומביא לביקורת כלפי מי שחורג מהתלם. לעומת מעגל הקירבה ההדוק שמותיר מרחב פעולה קטן לפיתוח תכונות ייחודיות, מעגל רופף מאפשר זרימה פנימה והחוצה של רעיונות ושל אנשים. וכך החוויה האינטנסיבית בעיר, שבה מכירים הרבה אנשים בהכרות שיטחית, ונתפסת לעתים כניכור ואדישות היא בו בעת העדר פיקוח על הפרט והעדר צורך לתת דין וחשבון תמידי, מה שמאפשר חווית חופש, אנונימיות ושחרור ומכאן המקור ליצירתיות, חדשנות והזדמנויות, לרבות ההזדמנות להמציא את עצמך מחדש. זימל אמביוולנטי בגישתו כלפי העיר. מצד אחד הוא רואה ניכור ושטחיות ומצד שני, הוא מכיר בכך שזה מה שהופך את המטרופולין למרכז של חופש הפרט, ומה שמקנה חירות הולכת וגדלה.
ההשוואה של דורקהיים וזימל בין המטרופולין לכפר מסבירה את ההבדל הגדול שאני מוצאת בין האינטרנט ככזו לבין הרשתות החברתיות (כשבהקשר הזה הכוונה לרשתות החברתיות שלא נסובות סביב נושא קונקרטי, ופייסבוק מזקקת את התכונה הזו ומביאה אותה לשיא). כמובן, כדרכן של השוואות לצד נקודות הדמיון יש גם שוני. כמו שבכפר אנשים יכולים למצוא את הפינה שלהם (למשל ילדים בבית הספר שנמצאים מחוץ לפיקוח המשפחה, ובהפסקות אף ללא השגחת מבוגר) גם ברשתות החברתיות יש לפרט כוח לעצב ולשלוט במידת הפרטיות שלו ובשאלה מי נחשף למה. רק שלשם כך נדרשות מודעות, מחשבה ותכנון שמגיעים הרבה פעמים רק בדיעבד. בגלל הפער בין מי שאתה חושב שקורא את התכנים שלך לבין מי שנחשף אליהם בפועל זה לא אינטואיטיבי כמו השתתקות פתאומית של שני אנשים כשאדם שלישי נכנס לטווח שמיעה.
האינטרנט, במובנו הרחב, הוא מרחב ללא המגבלות שנובעות מהצורך לתת דין וחשבון תמידי, בלי המגבלות שנובעות מזיהוי שלך עם מי שהיית בעבר ועם המקום ממנו הגעת. האנונימיות שבזכותה באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב, היא שיוצרת מרחב שמאפשר רדיקליות, חריגה מהמיינסטרים או מהזהות החיצונית שלך, כמו למשל אשה שמזדהה כגבר או לא מזדהה מבחינה מגדרית בכלל, ובמלים אחרות – חירות.
פייסבוק לוקח צעד אחורה. הוא מחזק קשרים מבוססי עבר אבל גם ממוטט את הגבולות בין הפרסונות השונות שלך, בין האני המקצועי לאני החברתי לאני המשפחתי. ההתפשטות המהירה של פייסבוק, שצמחה כרשת חברתית לסטודנטים שלומדים יחד (במלים אחרות, לבני אותו כפר אקדמי), הפכה לרשת חברתית שקהל היעד שלה הוא פחות או יותר כולם, ובכך הפכה לסמן קיצוני של המקבילה המקוונת של הציר כפר/מטרופולין ביחס לסקאלה זרות/שיכות. נמצאים שם בני משפחה, קולגות, חברי ילדות, לקוחות ומי שרואה בך לקוח פוטנציאלי. את הסטטוס המביך שפרסמת ללא מחשבה יתרה לפני כמה שנים יראו, בהנחה שלא הקפדת על הגדרות פרטיות מחושבות, לא רק חברים אלא גם מי שתראיין אותך לעבודה וחיפשה פרטים, וגם עיתונאי סקרן שיחטט בעברך אם יום אחד תהיי מועמדת בבחירות לכנסת.
השוו לפורומים או לרשתות החברתיות בעלות הנושא הספיציפי (לינקדאין, פליקר, רבלרי) שמאופיינים בתחומי שיחה ורטיקלים, שמתמחים ומעמיקים בנושא ספיציפי עם מעט אוף טופיק. בכל אלה המשתתף מציג פרסונה אחת שלו שנוגעת לתחום העניין המשותף ושאר החלקים בחייו פשוט לא רלוונטים. אמנם בפייסבוק יש אפשרות להיות חבר בקבוצות שמזכירות במובן מסוים את הפורמים הישנים, אך גם בהן הפעילות היא תחת אותו פרופיל ואותה זהות.
בני אותו כפר אקדמי (אילוסטרציה).
כמו זימל ביחס למטרופולין ולכפר, גם אני אמביוולנטית ביחס לפייסבוק. כי מעבר לתיאוריות, לחיים “מחוץ לגן הנעול” יש יתרונות אבל גם לא מעט חסרונות. בתחילה הסתכלתי בתקנון השימוש, ראיתי את השמירה המפוקפקת על זכויות יוצרים והפרטיות, וויתרתי. הגנה על זכויות יוצרים ופרטיות עדיין חשובה לי אבל זו כבר לא הסיבה העיקרית לכך שאני נמנעת מפייסבוק. כיום, אולי הרווח הכי גדול שלי הוא שקט (ואם להיות כנה – צמצום הרעש).
הגנה מפני חשיפת יתר
ההגנה על הפרטיות היא אולי העניין הכי ברור בהקשר הזה. סביבה שמתמרצת חשיפה ומטשטשת גבולות בין הפרסונות השונות של הפרט עלולה להביא לחשיפה לא רצויה. כשב”חשיפת יתר” הכוונה לא רק למינון אלא גם להעדר סינון בין מי שנחשף לתכנים. הדרך שבה אדם רוצה להציג את עצמו בפני בני משפחה, בפני מעסיקים וקולגות, חברים או בני זוג פוטנציאלים אינה אותה הדרך. זו לא צביעות אלא הכרה בכך שאדם הוא לא יצור חד מימדי, ושכולנו מבליטים פנים שונים שלנו – שכולם חלק ממי שאנחנו – בהתאם לצרכים שונים.
הגנה מפני חשיפת יתר של אחרים
הענין הפחות ברור מאליו הוא הגנה מפני חשיפה של אחרים. פייסבוק מציג את עצמו ככלי לשמור על קשר עם אנשים שאחרת היו מתפוגגים מחייך, אבל מתעלמים מכך שהוא גם גורם לעניין בחיים של זרים מוחלטים. לצד האנשים אחריהם אדם עוקב מבחירה, הוא נחשף לסיפורי חיים ולמידע שמתגלגלים לפיד דרך שיתופים ושיתופי שיתופים, והתוצאה היא התעסקות חוזרת ונשנית במעשי אחרים, וגיבוש עמדה כלפי אדם על בסיס התנהגות נקודתית שלו שמוצגת באופן חד צדדי.
חשיפת יתר (אילוסטרציה)
מידע זה דבר שקשה להתעלם ממנו. כשהוא שם הוא נקלט, וכשהוא נקלט – הוא דורש השקעת משאבים רגשיים ואנרגיות גם ביחס לנושאים שמלכתחילה לא היו מעניינים אותך, לא היית מודע להם ולא היית מרגישה בחסרונם. לרוב, כמובן, מדובר פחות בנושאים כמו מאבק הגז או יחס הממשלה למבקשי מקלט, ויותר במריבות אישיות או צורך עז להכריע בשאלה האם מלצרית בחומוסיה התנהגה כשורה. אני גם לא רוצה לראות תמונות מודלפות של ידוענית במצב אינטימי כי אני לא רוצה לקחת חלק, גם אם פאסיבי, בפגיעה מינית; ולא רוצה להפוך לשופטת (ולו בעיני עצמי) בסכסוך שאינני מכירה את משתתפיו ואת נסיבותיו. עומס המידע מציף רגשית ומעלה את סף הריגוש והרגישות לאחר, מביא צורך לנקוט עמדה וכתוצאה מכך – מטשטש מורכבויות.
בפן אחר – צמצום החשיפה לחיים של אחרים, מצמצם את התחושה שאני מפספסת משהו, אותו פומ”ו ידוע לשמצה. מי שלא ער לכל הפגנה לוהטת וכל מסיבה מדהימה שמתרחשים ברגע זה בלעדיו יחשוב פחות שחייו דלים ומשעממים כי הוא מבלה את הערב בסלון. המחיר? אתה חשוף פחות לאירועים שכן מעניינים אותך, החל מסטטוס שמציע כרטיס מיותר להופעה וכלה בהזמנה לחנוכת בית של חבר שפרסם איוונט והסתפק בכך. המחיר הוא גם ניתוק קשרים רופפים אבל מתמשכים עם מכרים מהעבר או אנשים שפגשת בנסיבות חד פעמיות, שבעבר נשמרו באמצעות שיחת טלפון חצי שנתית ביום ההולדת או מייל אקראי כשמאן דהוא חיפש דירה או עבודה. הפיכתה של פייסבוק למונופול תמנוני דרסה בדרך צורות תקשורת אחרות ככה שמי שנמצא מחוץ ללופ לא רק שאין לו כלי פשוט לשמירה על קשרים, גם הכלים הישנים הפכו לאפקטיבים פחות. זה נכון ברמה האישית-חברתית וגם בכל הקשור לבניית מוניטין מקצועי, כמעט בבחינת אם אתה לא שם, אתה לא קיים.
אקטיביזם ופוליטיקה
הדברים הקודמים נכונים גם ביחס לפעילות פוליטית. זה לא בהכרח רעיון מבריק לדעת מה הדעות הפוליטיות של קולגות או בני משפחה, כמו שזה לא רעיון טוב שכל מי שמכיר אותך הכרות שטחית יקטלג אותך מיד כשמאלנית עוכרת ישראל או פאשיסט שונא אדם, ודאי שלא בתקופות של מתח פוליטי (והיי, זו ישראל. זרחה השמש? זו תקופה מתוחה פוליטית).
אבל ויתור על פייסבוק ועל המריבות הסוערות שהוא מצית משמעו גם ויתור על פלטפורמה חזקה להפצת וקבלת מסרים, חלקם נעדרים מהתקשורת המסורתית. מאבק הגז ושלל מאבקי יוקר המחייה שצמחו ברשת החברתית ויצאו לרחוב בארץ ובעולם הם דוגמא קלאסית לכך. לכאורה קהל המשתתפים המגוון אמור לחשוף את הפרט למגוון רעיונות. בפועל, כתוצאה מאינטרסים של בעלי המניות, הרצון לא להרגיז משתמשים כדי שלא יעזבו את האתר והגדרת האלגוריתם בהתאם, אנשים נחשפים יותר ויותר למסרים שהם ממילא מזדהים איתם והתוצאה היא תיבת תהודה תחת האשליה של שוק רעיונות.
בעוד שהתוכן ברשת האינטרנט יחסית דמוקרטי, התוכן בפייסבוק לא זורם באופן חופשי, נשלט יותר משנוטים לחשוב, מושפע משיקולים מסחריים ונתון למניפולציות. בין השאר: השאלה מי פרסם את התוכן וכמה הוא יודע להבליט אותו; האם מדובר בתוכן ממומן; האם מדובר בתוכן שדומה לתכנים אחרים שצרכת וכן השפעות פוליטיות שמתבטאות בדיווח על “תוכן פוגעני” גם כשמדובר בתוכן שפוגענותו לכאורה נובעת מהרדיקליות שבו ולא מעבר.
בעיה נוספת בהסתמכות על פייסבוק ככלי להנעה פוליטית היא האשליה כביכול שיתוף סטטוס או כתיבה על נושא מסוים שגרר שלל לייקים, שוות ערך לפעילות מחוץ לרשת (כשמנגד, לא פעם עניין שצבר תהודה ברשת החברתית היה טריגר לפעולות מחוצה לה או שנתן קול לאדם חלש ומושתק, באופן שהביא לשינוי). וכמובן – העובדה שפייסבוק היא “גן נעול”, ולבני ברית ושותפים לדרך שלא משתמשים בו יש גישה מוגבלת (אם בכלל) לתכנים בה. זה בעייתי לא רק במישור הפרקטי אלא גם במובן הרעיוני של הפרטת המרחב הציבורי (המקוון, במקרה הזה).
גן נעול (אילוסטרציה)
לידע יש כוח, אבל הצפת ידע לא מביאה איתה יותר כוח אלא רעש לבן וקושי להבחין בין עיקר וטפל. בסביבה של מידע גדוש דרוש מאמץ כדי לסנן תוכן רלוונטי ולהשיג מידע על מה שחשוב לך לעומת מה שפשוט נמצא שם. אדם יכול להחליט על סינון המידע שהוא מפרסם, אבל יש לו פחות שליטה על המידע אליו הוא נחשף ועל ההשפעות שלו. בשעה שברשת תוכן נמצא בצורה מפוזרת, דורש חיפוש אבל גם מאפשר לאתר מידע רלוונטי, התוכן בפייסבוק מוגש בצורה נוחה וזמינה שמעניקה אשליה שחיפשת את מה שמצאת.
במובן מסוים הוויתור על השתתפות בשיח בפייסבוק מקביל להוצאת טלוויזיה מהבית – יש לי שקט ושליטה על התכנים שאני צורכת, אבל זה גם מנתק אותי ממדורת השבט. ככה שהבגדים שלי לא מסריחים מעשן אבל וואלה, לפעמים גם לי בא קרטושקס.
(.תודה לעו”ד יהונתן קלינגר על הטריגר לכתיבת ההרצאה, לד”ר יואב לרמן על זריעת הרעיונות אודות אורבניות ופרברים, לשרון גפן ולזיו פוגטש על הערותיהם במהלך הכנתה ולעידו קינן על הקביעה שעדיף פוסט ארוך משניים בינוניים)
Share your thoughts