מחשבות על פרטיות

נשאלתי על ידי אמיתי זיו ממגזין “דה מרקר” כמה שאלות על פרטיות, לרגל מגזין שהוציאו בנושא:

מה האיום הגדול ביותר על פרטיות בעידן הדיגיטלי?

האיום הגדול ביותר על פרטיות בעידן הדיגיטלי הוא היכולת לחשוף בקלות, בהיקף עצום ובאופן מיידי פרטים אישיים, תוך התעלמות מגבולות השיתוף שכל אדם זכאי לקבוע לעצמו.

לאורך ההיסטוריה המין האנושי התפתח בקהילות קטנות. כתוצאה מכך, המידע האישי עלינו, אותם פרטים שמגדירים מי ומה אנחנו, היה נחשף לסביבה מתוך הקשר רחב של הזהות של כל אחד וממילא הייתה קיימת אפשרות לעזוב את הקהילה, לעבור לסביבה זרה ולהתחיל שם מחדש. הקפיצה מהמצב הזה לעידן הדיגיטלי שבו מידע אישי נחשף ויכול להחשף (על ידי המדינה, תאגיד או אדם אחר) בקלות, במהירות ובתפוצה רחבה לעיני זרים, יצרה פער שעוד לא למדנו להתמודד איתו והיא אחד האתגרים האישיים והחברתיים הגדולים שלנו לעשורים הקרובים.

במלים אחרות, כתמיד, קל להאשים את הטכנולוגיה אבל האיום הגדול ביותר על פרטיות בעידן הדיגיטלי הוא הגורם האנושי.

מה מצב הפרטיות בישראל בעינייך?

על אף שהזכות לפרטיות מוגנת בישראל כזכות הזוכה להגנה חוקתית, בפועל היא אחת הזכויות הראשונות לסגת מול זכויות ואינטרסים אחרים, בראשם כמובן הטענה לפגיעה בבטחון. בדומה לפגיעות אחרות בזכויות יסוד, גם בזכות לפרטיות קל למחוקק ולרשויות לפגוע בלי תשתית עובדתית מקיפה, בלי נתונים ובלי נסיון כן לאזן את הצרכים (האמיתיים או המדומיינים) עם הזכות של הפרט לשמור על אוטונומיה אישית ומרחב פרטי מוגן מהתערבות, כצורך שהוא ממשי וקונטקרטי על אף שמדובר בזכות שקשה להגדיר אותה ואת גבולותיה אלא בדיעבד, לאחר שנפגעה.

 שחיקת  הזכות נגרמת בין השאר בגלל הגישה הרחבה מדי שיש לעובדים (ברשויות המדינה אך גם בתאגידים פרטיים) למידע אישי שאינו דרוש להם לצורך ביצוע עבודתם ולצורך מימוש המטרה שעבורה המידע נמסר. בחברה הישראלית שבה כל אחד מכיר מישהו-שמכיר-מישהו, אין מספיק חסמים שימנעו הפצה של מידע לידיים בלתי מוסמכות. מנגוני הגנה טכנולוגים, סיסמאות וכיוצא בכך לא יכולים לעמוד בפני הגורם האנושי – שוטר שמעוניין במספר טלפון של נהגת שעיכב כדי לפנות אליה בהמשך בהצעות אישיות, עבריין שמעוניין לברר פרטים על בני משפחה של שוטר כדי לסחוט ממנו מידע או סתם סקרנים שרוצים גישה למידע על חייהם הפרטיים של סלבריטאים.

מאיזה כלים דיגיטליים את נמנעת בכל מחיר ובאילו את ממליצה להשתמש? 

קשה לי לחשוב על כלי דיגיטלי שאמנע ממנו “בכל מחיר”, אבל מהרבה כלים דיגיטלים אני נמנעת מהם כי המחיר שהם גובים גבוה מדי ביחס לתועלת שהם נותנים.

אפליקציות שמנטרות את הגוף ואת חיי היום יום, אתרי-שעשוע שמבקשים גישה למידע אישי ומאחסנים אותו, ובמלים אחרות – כמעט כל כלי דיגיטלי שהופך אותי למוצר בלי לתת בתמורה שירות משמעותי. ההמלצה שלי היא לא לוותר באופן גורף על כלי דיגיטלי כזה אן אחר אלא לא למהר לאמץ כלים חדשים בלי לבחון את העלות-תועלת שלהם ואת החלופות האולי-שמרניות שיש להם, לפעמים אפילו פנקס ועט.

איך את משיבה לאימרה: “אבל אין לי מה להסתיר!”?

ראשית, שלכל אדם, מרגע שפיתח מודעות, יש מה להסתיר. שנית, שזה שאין לך מה להסתיר היום לא אומר שלא יהיה לך מה להסתיר מחר – בין אם זכית בלוטו ובין אם היית קורבן לאונס. שלישית, שגם אם נניח שאין ולא יהיה לך מה להסתיר לא אומר שצריך לגזול את האופציה הזו מאחרים, אבל בעיקר – שכל זה בכלל לא רלוונטי.

הסתרה היא רק פן אחד של פרטיות בעוד שמדובר בזכות שהיא גם, ואולי בעיקר – בסיס חיוני לגיבוש זהות, לאוטונומיה אישית ולאפשרות שלנו להתפתח כבני אנוש.

פורסם בנוסח מעט שונה בגליון ינואר 2018 של מגזין דה מרקר