בימים האחרונים הופיעו בתל אביב מתקני מים חדשים ומשפריצי ניחוח הייטק מתוחכם, למילוי בקבוקים במים מטוהרים. פרסומים ראשונים הביאו במהרה לטרוניות בנוגע למיזם החדש: על שנדרשים מילוי פרטים ו/או כרטיס אשראי עבור השימוש במתקן, על הצורך למלא בקבוק ללא שתהיה אפשרות לשתות ישירות, על אי-פרסום תנאי השירות, מדיניות הפרטיות והפרטים הנאספים על ידי החברה (הפרטית, כמובן). כל זה, להזכיר, כאשר מדובר בפעולה בסיסית של שתיית מים.
סגן ראש העיריה, אסף זמיר (האם יש קשר משפחתי ליזם איתי תייס זמיר, האחראי למתקנים?), מיהר לפרסם אצלו בפייסבוק את מתקני השתייה החדשים, שם זכה למקלחת תגובות צוננות וחשדניות.
מעבר לפער בין הפרטים שהציג זמיר אצלו בפייסבוק לבין הפרטים שהציגו היזמים אצלם[1], ולחשדנות בה יש להתייחס לפער כזה, עלתה השאלה מדוע שירות ציבורי כמו אספקת מי שתייה במרחב הציבורי צריכה להעשות על ידי גורם פרטי בעל כוונות מסחריות. זמיר טען כי המתקנים החדשים לא יחליפו את הברזיות הקיימות (במלים שלו), ולכן לא מדובר בהפרטת שירות ציבורי (במלים שלי). אך האם המצב הוא אכן כזה?
פרקטיקות של הפרטה לא חייבות להעשות באמצעות הפרטה פורמלית בהכרח, על ידי חקיקה שמעבירה שירותים ציבוריים למיקור חוץ בחקיקה או החלטת ממשלה, או מכירת נכס ציבורי לידיים פרטיות. אחת הדרכים הנפוצות למעבר משירותים ציבוריים לשוק המסחרי, היא באמצעות הפרטה זוחלת, שלא נעשית במהלך גלוי החשוף לדיון ציבורי ולא פעם, בדרך אגבית וטבעית כך שהציבור (זה אנחנו!) לא שם לב לכך עד שנעשה מאוחר מדי.
הפרקטיקה מוכרת וידועה – בשלב ראשון, חברות פרטיות לוקחות נתח שוק צר, בעיקר בעשירון העליון, והשירות הציבורי ממשיך להתקיים כרגיל. אם הרשות הציבורית רוצה להפריט – ובשנים האחרונות, הרשויות הציבוריות ובפרט הממשלה, רוצות להפריט – נותר רק לקצץ את התקציב הציבורי. השירותים הציבוריים יורדים ברמה, יותר אנשים עוברים לשירותים הפרטים במקום למחות על שלילתם (כי יש חלופה זמינה), והיחידים שנשארים עם השירות הציבורי הם העשירונים התחתונים שידם אינה משגת וממילא, לא רק שעסוקים מדי בהשרדות בשביל לצאת למאבק כללי ברשות, הם גם לא נספרים באמת על ידי קובעי המדיניות. בצורה כזו, שוק של שירות ציבורי הופך במהירות לשוק של שירות פרטי, כשהספק הציבורי פועל על תקן של שירותי רווחה ומעניק כיסוי מינמלי בלבד.
זמיר טוען שא/נשים אינם משתמשים בברזיות הציבוריות כי הן לא ברמה גבוהה מספיק ולכן מתקני המים החדשים נועדו לספק שירות לאותם הולכי רגל אנינים שלא רכשו מבעוד מועד מים מבוקבקים. זמיר מוסיף שהשירות אינו מחליף את הברזיות הציבוריות ולכן אין מקום לתלונה. נוכח ההיסטוריה של ההפרטות בישראל ובעולם, נראה שתשובה כזו אמורה להטריד את כל מי שדואג להספקת שירותים בסיסיים בעיר. כי אם הספקת מים ממתקנים ציבוריים אמורה להיות שירות של העיריה, ואם נציג העיריה טוען שהם לא ברמה גבוהה מדי ולכן צריך למצוא פתרון חלופי באמצעות השוק הפרטי – אשה לא צריכה להיות מהמרת מטבעה כדי להניח שהעיריה לא תמצא לנכון לשפר את הברזיות הקיימות לרווחת התושבים כולם – אלו החרדים לפרטיותם, אלו שנתקפו צמא ואין ברשותם כוס או בקבוק זמין, ואלו שאין להם כרטיס אשראי בשביל, חשוב לחזור על זה שוב ושוב, הפעולה הבסיסית של שתיית מים ביום תל אביבי חם.
[1] כך למשל טוען זמיר שמטרת זיהוי המשתמש היא לעקוב אחרי צריכת המים שלו כדי לעודד את השותה לשתות יותר, תייס-זמיר טוען שהפרטים נועדו ליצור “קהילת משתמשים” (כפי שהעירה לינוי בר גפן). והרי מן המפורסמות היא, שאם את מקבלת שירות כלשהו בחינם, סביר למדי שאת (או מידע עלייך) הוא המוצר שמישהו אחר משלם עליו.
Share your thoughts