הטור הזה אמור היה להתחיל אחרת לגמרי אבל הוא נכתב (מילולית) בין אזעקות. הוא אמור היה לדבר על הכוח של מאבק חברתי-אזרחי לא רק לשנות חיים אלא גם להציל חיים. לעסוק בדרך שבה תיאוריות של כוח ומגדר מיושמות באופן שסודק את המונופול הצבאי על נושאי בטחון. כמה מוזר לדבר על הצלת חיים בלתי ידועים כשיש מסביב כל כך הרבה הרג מוחשי. ובכל זאת.
היום לפני שנה נרצחו בירושלים ימית ז’ורנו (26) ואביה, עו”ד נתן ז’ורנו (56). טאדסה גטאהון, מאבטח של חברת “מודיעין אזרחי”, עזב את מקום עבודתו חמוש באקדח שקיבל מחברת האבטחה לצורך עבודתו, הגיע למשרד בו עבדו השניים וירה בהם. שלא במפתיע, התברר לאחר מעשה כי עו”ד ז’ורנו ייצג את גטאהון בהליך הגירושין מאשתו ולשניים הייתה מחלוקת בדבר אופי הייצוג. למה לא מפתיע? כי מחקרים מהעולם מראים שהסיכוי של אדם, בפרט של אשה, המעורב בסכסוך על רקע משפחתי להרצח – גדלים כאשר יש כלי יריה זמין.
הרצח הכפול לא היה המקרה הראשון בו מאבטח השתמש בנשק שניתן לו כדי לרצוח חפים מפשע במרחב הפרטי. רק בשנה הקודמת לכך (יולי 2012-יולי 2013) נרצחו שמונה בני אדם, חמש נשים ושלושה גברים, כולם באמצעות נשק שנועד להגנה. לא הראשון, אבל בינתיים (עצרו לרגע, הקישו בעץ) האחרון. אני כותבת את המלים ולא מאמינה – שנה תמימה לא נרצח אדם אחד במרחב הפרטי באמצעות נשק אבטחה. שנה תמימה לא רצח מאבטח מחוץ למשמרתו אדם אחר.
אבל איך זה יתכן? מה מסביר את היפוך המגמה הדרמטי? חובבי נשק אוהבים לטעון בהשפעה אמריקאית מובהקת – “אקדחים לא הורגים אנשים – אנשים הורגים אנשים”. אז מה נשתנה? האם מאבטחים הפכו במטה קסם מאנשים אלימים מועדים לרצוח, לגיבורים השולטים במזגם ובכוחם? מובן שלא. כשם שמאבטחים לא היו אנשים רצחניים בתחילת שנת 2013 כך לא הפכו את עורם בסופה.
אקדחים שלא הורגים אנשים (אילוסטרציה)
פרויקט “האקדח על שולחן המטבח” הציב את המקרים הלא קשורים לכאורה זה לצד זה באופן שחשף את המאפיינים המשותפים להם, את הקשר בין זמינות נשק לתקיפות קטלניות, ואת העובדה שנחוק המורה על הגבלת נשק שניתן לצרכי אבטחה ליעד המאובטח נותר אות מתה. שיתוף פעולה של 13 ארגוני חברה אזרחית הפועלים כקואליציה במאבק שמטרתו להאיר את התוצאות הרות האסון שנגרמות כתוצאה מהפרטת החימוש במרחב הציבורי, ואת חימוש המרחב הפרטי שנוצר כתוצאה מכך, פעלו להצגת התופעה בחזיתות שונות – מול ועדות בכנסת, המשרד לבטחון פנים, המשטרה והתקשורת; באמצעות פנייה לערכאות והגשת בקשות חופש מידע; דרך איסוף מידע שיטתי, ושיאו בקמפיין ציבורי רחב שקרא לאכיפת החוק שתמנע ממשפחות המאבטחים את הבחירה הקשה בין בית נקי מנשק לבין פרנסה.
בעקבות העלאת הנושא לסדר היום פרסם אגף רישוי כלי יריה באוגוסט האחרון הנחיות חדשות שאסרו על מאבטחים בבתי עסק לקחת עמם את הנשק בתום המשמרת. זמן קצר לאחר מכן נצפתה ירידה תלולה במספר המאבטחים החמושים ובמספר כלי הנשק שניתן להם. ראו זה פלא – מרגע שחברות האבטחה נדרשו לשאת בעלויות החזקת האקדח ולא יכלו עוד להטיל אותן באופן שקוף על המאבטחים, רבים מהם מרוויחים שכר מינימום וללא אפשרויות תעסוקה מגוונות, התגלה נשק רב כמיותר.
אמת – אדם שרוצה להרוג ימצא את הדרך. אולם השנה החולפת מוכיחה שרבים ממקרי הרצח, ההרג, ההתאבדות והתקיפות לא נעשו בתכנון מחושב והם תוצאה של נסיבות. אין בכך כדי להסיר את האחריות מהיורים, אך יש בכך כדי להבהיר לארגונים החמושים כי המחיר של נוחות לוגיסטית ורווח כלכלי הוא חיי אדם. השנה החולפת היא רגע נדיר שמוכיח לכל השותפות והשותפים לדרך שגם אם אנחנו לא יודעות מי הייתה משלמת בנפשה, אפשר להניח שהצלנו את חייה.
עם זאת, מדובר בנקודת ציון שרחוקה מלהיות סוף הדרך. יש לפעול למען עיגון ההנחיות בתקנות קבע כך שלא ניתן יהיה לשנות אותן ללא דיון ציבורי, לקידום הרפורמה בנשק מוסדות חינוך שטרם גובשה, למען הגברת השקיפות ואיסוף המידע ביחס לארגונים חמושים וביחס לנשק בישראל בכלל, ובעיקר – להמשיך ולהבטיח קיומו של משקל נגד אזרחי שיאזן את הלובי החזק של תעשיית האבטחה. בחברה צבאית כמו ישראל, כשאיומים (מדומים או ממשיים) מבחוץ נתפסים כאיום היחיד על הבטחון, אקדחים ורובים נתפסים כאמצעי מקדם הגנה. השנה האחרונה מלמדת שלא כך הוא.
Share your thoughts