בעקבות כתבה ב”אולפן שישי”[1]לפיה אלון חסן, יו”ר ועד נמל אשדוד “ניצל את מעמדו ואת תפקידו כדי לקדם את עסקיו הפרטיים ואת בני משפחתו בנמל אשדוד ובעיר עצמה“, צייץ דן מרגלית:

לא אלון חסן אשם, אנחנו שהסכמנו לשלטון של ״חופי הכרך״ בנמלים שנים כה רבות מאז הודח לסקוב נקי הכפיים מרשות הנמלים. בושה וכלימה לנו, ששתקנו.

אני לא יודעת מה קרה או קורה בנמל אשדוד ואם הכתבה האמורה (ואלו שקדמו לה) כל מלה בה ברזל יצוק או לא. זה לא ממש רלוונטי – הדברים של מרגלית[2] הדהדו תגובות של עיתונאים עם חשיפת עבירות המין של הנשיא לשעבר קצב, את אלו שנאמרו בעקבות חשיפת עבירות המין שביצע לכאורה העיתונאי עמנואל רוזן ובשלל סיטואציות אחרות.

אז מה, “סליחה שידענו ושתקנו” זה תעודת העיתונאי החדשה?

לפעמים צריך לעצור ולחזור ליסודות. חופש הביטוי, בפרט חופש הביטוי העיתונאי, לא זכה להגנה המוגברת לה הוא זוכה בגלל ראיונות עם כוכבי ריאליטי או דוגמניות על. גם לא בזכות השירות ההו-כה-חשוב של הבאתן לדפוס (או למסך) של הודעות יח”צ עם או בלי עריכה מינימלית ואפילו לא בזכות ראיון חג חגיגי עם הרמטכ”ל. המעמד המיוחד לו זוכה חופש הביטוי, אותו מעמד בו מנופפים פרקליטים בכירים ובכירים פחות[3] בכל בקשה להסרת צו איסור פרסום או חשיפת פרוטוקולים, בכתבי הגנה בתביעות לשון הרע או בגין פגיעה בפרטיות, במאבקים למען הגנה על עיתון או ערוץ כזה או אחר; מעמד זה נובע לא רק מההבנה לפיה אזרחית יכולה לגבש עמדה מושכלת רק על בסיס מידע ונתונים שחורגים ממסגרת נפנופי ידיים בלבד אלא גם מכך ששחיתות וניצול כוח פורחים בחשיכה, הרחק מעין ביקורתית.

השופט האמריקאי לואיס ברנדייס כתב בתחילת המאה העשרים (1913) שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.[4] התפיסה הזו, שאומצה (ובצדק) על ידי הפסיקה הישראלית ואומצה בהתלהבות (גם בצדק) על ידי מבקשי ההגנה המוגברת, היא זכות שכרוכה בחובה. הגנה מוגברת מוענקת למי שחושפת את עצמה לסכנה (משפטית) מוגברת כשהיא פועלת למען קידום אינטרס רצוי לחברה. כזו היא ההגנה על בעלי תפקיד בשירות המדינה למשל, על חיילים בזמן לחימה, על חושפי שחיתויות וכדומה.[5]

כזו היא גם ההגנה על חופש הביטוי. ברור שחשיפת פרטים אותם אדם מנסה להסתיר עלולה להביא לתביעה נגד המפרסמת. ברור גם[6] שכחברה יש לנו אינטרס מובהק בכך שפרטים “כאלה” יחשפו כדי שנוכל למנוע ממעשים בלתי רצויים להמשיך. כל “ידענו ושתקנו” שוחק את התפיסה בבסיס ההגנה הניתנת לעיתונאים, וכל זה מבחינה “אינטרסנטית” בלבד, ומבלי להתחיל בכלל להתייחס לכבוד המקצועי שמבדיל בין עיתונאית לבין כתבת או אשת יח”צ.

בקיצור, אל תתנצלו שידעתם ושתקתם. יודעים? תפרסמו.

או שלא תבואו אחר כך לבכות.

אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר

חומר חיטוי (אילוסטרציה)

[1] דיסקליימר: לא צפיתי בכתבה עצמה, הדברים נכתבים על בסיס פרסומים מאוחרים בתקשורת הכתובה.
[2] אותו מרגלית של “פרשת הדולרים” שהביאה בשנות השבעים להתפטרותו של ראש ממשלה(!).
[3] גילוי נאות: יצא לי להיות הפרקליטה הזו פעם-פעמיים.
[4] מאוחר יותר שמעתי שהנורה היא השוטר הטוב ביותר, ואני מרשה לעצמי להוסיף – אורו של הסמארטפון הוא המגן הטוב ביותר על זכויות המפגינה.
[5] ובמישור אחר – נשים הרות זוכות להגנה מוגברת בדיני העבודה בגלל אינטרס חברתי בצמצום הפערים בין המינים ובמתן אפשרות להקים משפחה ללא חשש מ”סנקציות” כלכליות בדמות פיטורין.
[6] כלומר, ברור לי.