מפרשת קצב לפסק דין קצב

המאמר נכתב לפני כשנתיים וחצי, על רקע הכרעת הדין בתפ”ח (ת”א) 1015/09 מדינת ישראל נ’ משה קצב, ומתבסס על עבודה שכתבתי במסגרת הלימודים לתואר בתקשורת באוניברסיטה העברית. היום, על רקע הפרסומים בעניין עמנואל רוזן ושרון גל, פרסומים המצויים בשלבים שונים של חקירה ועוד לא התגבשו – ואולי גם לא יתגבשו – לכדי הליך משפטי, עניין אותי לחזור אליו שוב.

מועד הכרעת דינו של הנשיא לשעבר קצב היה זמן טוב להסתכל אחורה ולבחון את התפקיד אותו מילאה התקשורת בסיקור הפרשה. קיום הדיון המשפטי בדלתיים סגורות מנע את סיקור ההליך המשפטי והביא, בו בעת, כמעט לדממת אלחוט בכל מה שקשור לפרשה שהסעירה את המדינה. הקשר בין הצמצום הדרמטי בהתייחסות לפרשה לבין האיסור לפרסם מידע על המתרחש בתוך כתלי בית המשפט לא היה הכרחי, אך בחינת הסיקור בתקופה שקדמה למשפט, מעלה כי זו תוצאה שניתן היה לצפות.

בעקבות הפרסומים אודות מעשי הנשיא דאז התפרסמו בכלי תקשורת רבים פרטים על כך שרבים ידעו על מעשיו לאורך השנים, ובין השאר עיתונאים ואנשי תקשורת. בתחילה פורסמו הדברים במסגרת תקשורת ההמונים האלטרנטיבית – בבלוגים של אנשי תקשורת ו”מקורבים לברנז’ה”, ובטוקבקים לכתבות שעסקו במקרה. בהמשך הגיעו פרסומים גם בכלי התקשורת המסורתיים, תחילה כאמירות כלליות ובהמשך, כ”עדויות” קונקרטיות של עיתונאים. בין השאר, הודה אהוד אשרי בטורו כי כאשר ערך את מוסף “הארץ”, ועם בחירתו של קצב לנשיא המדינה, הגיעו אליו השמועות בדבר “פעילויותיו מחוץ למסגרת הנישואים, אך הוא ציין כי השמועות התייחסו ליחסים בהסכמה. בהמשך הטור הוסיף כי “…מאות אנשים, כולל מיטב העיתונאים, ידעו על תחביבו של קצב”. גם הפרשן הפוליטי שלום ירושלמי (מעריב) כתב בגוף ראשון על פגישה שערך עם א’, בה סיפרה על מה שעובר עליה ועל עובדות אחרות בלשכת שר התחבורה קצב. באותה כתבה הוא מציין כי א’ לא הייתה הראשונה שסיפרה לו על קורותיה עם קצב, וכי כאשר זה כיהן כשר העבודה והרווחה “העבירו עוזריו הקרובים וההגונים” דיווחים על פעילותו המינית המפוקפקת.

כזכור, גל הפרסומים בתקשורת לא הגיע בעקבות תחקיר או החלטה עיתונאית לחשוף את הדברים, אלא בעקבות פנייתו של הנשיא עצמו ליועץ המשפטי דאז, מנחם מזוז. רק עם פרסום הפנייה על ידי העיתונאי אמנון אברמוביץ’ בערוץ 2, נפרץ הסכר וכלי התקשורת מיהרו לפרסם את הפרטים. למעשה, כלי התקשורת המתינו עם המידע שהיה ברשותם עד אשר יכלו לייחס את הדברים לגורם חיצוני מבלי לקחת עליהם אחריות ישירה. מה הניע את התהליך בו עיתונאים ויתרו במודע על חשיפת פרשה לוהטת כל כך? בתקופה בה אירועים שבעבר מילאו את עמודי הרכילות עוברים לכותרות הראשיות, ניתן היה להניח שכל גוף תקשורת ישמח לנכס לעצמו את גילוי הפרטים – הנחה זו התגלתה כהפך הגמור מהמציאות בפועל.

במסגרת הדיונים בשאלה מדוע לא פרסמו העיתונאים את הפרטים עד לפתיחת החקירה אוזכרו מספר גורמים, ביניהם חוסר הרצון להתעסק בחומרים שנתפסו כרכילות הפוגעת בפרטיות, דרך לחצים של גורמים פוליטים בכירים וכלה בחשש מפני תביעות דיבה פוטנציאליות. הנימוק האחרון אינו מיוחד לפרשת קצב דווקא, והוא נראה כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהקשר זה ולא רק כי אוזכר על ידי גורמים רבים כעניין מכריע. השימוש בשיח המשפטי מאפשר (בדומה לשימוש בסלנג ובהומור) לעקוף את אי הנוחות הכרוכה באיסורים חברתיים ובכך מקל על התמודדות כלי התקשורת עם ביקורת על פרסומים בנושאים שהם טאבו. הסבר זה תואם את המגמה לפיה מעמד מערכת המשפט – במובן הרחב שלה – מתחזק ותופס מקום נרחב יותר ויותר בחברה הישראלית (והמערבית), ומצביע על תהליך המשפטיזציה שהיא עוברת. הפרופ’ יצחק זמיר, לשעבר שופט בית המשפט העליון, הגדיר את המשפטיזציה כהתפשטות השיח המשפטי אל השיח הכללי; פנייה לערכאות ככלי לפתרון סכסוכים, והחלת כללים ועקרונות משפטיים על עניינים שבמהותם אינם משפטיים.

העיתונות הישראלית – קווים לדמותה

ניתוח כתבות שפורסמו החל ממחצית שנת 2006 ועד לחודש יוני 2007, טרם פתיחת ההליך בבית המשפט, מעלה מספר תופעות שחזרו על עצמן בעקביות. עורכי דין ואנשי חוק צוטטו גם כאשר הכתבה לא עסקה בשאלות משפטיות או חוקיות; השאלות המשפטיות אוזכרו גם בכתבות שהתיימרו לבחון את הפרשה מכיוונים אחרים וכמובן – נתח משמעותי מהסיקור הוקדש לסוגיות אלה. מעבר לשאלה “על מה לדווח”, ניתן למצוא עדויות לקבלה מוחלטת של השיח המשפטי גם בבחינה “איך לדווח”.

ברור כי הופעת מילים מתחום המשפט אינה מפתיעה כאשר מסקרים את החלטות הרשויות, אבל גם בכתבות אשר לא סיקרו נושא משפטי פנו הכתבים והמרואיינים אל מונחים מתחום המשפט. כזה למשל הוא השימוש שעשתה הגברת קצב באחת הכתבות כאשר התייחסה “לחשדות המיוחסים לו” ולא למעשים עצמם. גם ההטיה “מיוחסים” מרמזת על קליטת מונחים מהשפה המשפטית, שכן בלשון הדבורה היא מופיעה במקרים רבים בהקשר לחשדות או האשמות. עניינים אחרים אינם “מיוחסים” אלא “מתייחסים”, “קשורים” וכדומה. בידיעה אשר דיווחה הקמת אתר אינטרנט המתיימר “לחשוף את האמת המשפטית” (ורומז על ההבדל בינה לבין האמת המשפטית) ניתן למצוא רמזים נוספים להשפעת הלשון המשפטית על הלשון הכללית. מעבר להתייחסויות ישירות אל המשטרה ואל הפרקליטות, נעשה שימוש בהתבטאויות כמו “כבר הרשיעו את הנשיא בכל המעשים המיוחסים לו… מבלי לתת לו אפשרות להתגונן ולנהל משפט צדק”. כלומר, גם אלו המתיימרים להציג נרטיב חלופי לזה המשפטי, מתייחסים לפרמטר המשפטי כאל השורה התחתונה, הקובעת, על אף שמטרתם להשפיע על דעת הקהל ולא על רשויות החוק. גם הכתב המדווח על הקמת האתר משתמש בביטויים שמתקשרים לשיח המשפטי פלילי. כך “האתר נפתח בקריאה של אזרחים, כביכול”, וכן “כותרות ופרטים שפורסמו ומתחתם כביכול, את האמת לכאורה”.

בטור דעה שנכתב על ידי רב ומתייחס למישור הפעולה החברתית הנדרשת לשם התמודדות עם תופעת התקיפות המיניות, הופיעו המילים בעלות המטען המשפטי: תתלונן, מערכת חקירה משטרתית, מערכת המשפט, חזקת החפות, משפט הוגן, תואנות שווא, ו-ריכוך הבעיה המשפטית. כל זאת, כאמור, בהקשר לבעיה חברתית אותה מציג הכותב. כמה אירוני שכשכבר מופיעים ביטויים בעלי מטען ערכי-מוסרי כמו “מהות חיפוש הצדק והיושר”, הם מופיעים בהקשר להליכים המשפטיים.

רמז נוסף, עדין יותר וכמעט בלתי מורגש, מופיע בידיעה המדווחת על ההפגנה “נגד עסקת הטיעון שגובשה בפרשת קצב”. השימוש בפועל סביל-נסתר מציג את ההסדר כאלמנט עצמאי שאיננו נובע מפעולות ומעשים של גורמים בעלי עניין או תפיסת עולם. מי גיבש? מדוע גיבש? למרות שהפרטים היו ידועים ופורסמו בכלי התקשורת בהבלטה בידיעות אחרות, השימוש בלשון הפסאדו-מדעית מצביעה על הפנמה של הצגת ההליכים המשפטיים כעניין אובייקטיבי טהור, הנובע מתוך עצמו. תפיסה זו אינה מקובלת כיום אף בקרב משפטנים וחוקרי משפט, והצגת הדברים כך, על ידי מי שכלל אינם שייכים לרשויות הללו, מעידה על אימוץ תפיסת העולם המציגה את המשפט כמדע, ובכך רומזת על עליונותו מול הפוליטיקה הסובייקטיבית והיצרית.

תופעה נוספת היא הסתייגות מהאמור בכתבות, והעברת האחריות על המידע לגופים החוקרים. השימוש הרב במונחים המסייגים את האמור בכתבות שהופיעו טרם גיבוש הסכם הטיעון, מצביע על הפנמת העקרון המשפטי לפיו כל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו. ניתן למצוא כתבות וידיעות שלמות הזרועות בביטוים “לכאורה”, “כביכול”, “חשדות” ה”מיוחסים”, אשר מסירים את האחריות מהכתב. מילים אלה נעלמו בכתבות שפורסמו אחרי קבלת הסדר הטיעון (טרם הגשת כתב האישום). כלומר, הדיון בדבר מעשיו ואשמתו – או חפותו – של הנשיא נערך כולו במסגרת הפורמלית ולאור קביעת הרשויות בנושא ללא התייחסות להיגיינה הציבורית או לעניינים במישור המוסרי והחברתי.

אפילו בכתבה שעסקה בנושא התקיפות המיניות בעיניים חברתיות-שיקומיות, בה ניתן היה לצפות למונחים מתחום המוסר או הרגש, הקפיד הכותב לתלות את דבריו באירוע משפטי ומבהיר כי הם נכתבים “על רקע ההחלטה הצפויה של בג”ץ בעניין הסדר הטיעון עם עבריין המין משה קצב”. התייחסות נוספת לבעיה החברתית של תקיפות והטרדות מיניות הופיעה בכתבה אחרת, וגם שם מצוין כי “אין לנו דרך משפטית ראויה להתמודד איתה”. שינוי חברתי? מהפכה ציבורית? לא כאן. לא באופן כללי, ולא ספיציפית בהתייחס לנשיא לשעבר, נושא משרה שכל תכליתה ציבורית-טקסית. ביטוים כמו נקיון כפיים, דוגמא אישית, סמל ציבורי, לקיחת אחריות, צודק וראוי – לכל הפחות ביטויים כמו ממלכתיות, טקסיות, מחאה ציבורית וכיוצא באלה מונחים שיזכירו את אחריותו של הנשיא כלפי הצבור אותו הוא אמור לייצג – לא נמצאו. הדרישה לצדק ולחשיפת האמת נותרו בהקשר לפן המשפטי והפורמלי בלבד, לפחות בתקשורת הממוסדת.

ובכן, מה הבעיה?

ריבוי גופי תקשורת אמור לשפר את מצב הדמוקרטיה ושלטון החוק, להגדיל את כמות המידע העובר לציבור ולהעצים את כוחו מול השלטון ובעלי ההון. אך ניתוח הכתבות אודות פרשת קצב מצביע על כך שבמקום שהתקשורת הממוסדת תרחיב את השיח הציבורי היא מצמצמת אותו לאספקטים צרים יותר, קלים יותר לצריכה ולעיכול. התמקדות בסיקור ההליכים המשפטיים מונעת את החתירה אחרי איתור המידע. קיים פער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית, פער הנובע ממגבלות חיצוניות – חקירה חלקית של המשטרה, פרטים שהשופט אינו מודע להם, פרטי אישום שאינם מופיעים בכתב האישום – ומגבלות פנימיות כדוגמת דיני ההתיישנות, דיני הראיות, מגבלות מתוקף סדרי הדין, חסינות הנשיא שמונעת בירור אודות מעשים בתקופות מסוימות וכיוצא באלה. הטלת כובד המשקל על מערכת המשפט הוא מצב בעייתי העלול להוביל לקבלת החלטות פופוליסטיות או נמהרות בשל הלחץ הציבורי לראות ענישה חדה וברורה. גם הקצב של הליכי המשפט, שהוא איטי ביחס לסיקור התקשורתי – בעיקר האלקטרוני, עלול להביא לביקורת על המערכת ולאלץ אותה לפעול בחיפזון. נוסף על כך, מילים מסוימות משמשות במשפט במשמעות שונה מזו שיש להן בלשון הדבורה – נבצרות, נאותות, תום לב וסבירות – מקבלות משמעות שונה בהתאם להקשר. אין דינה של התנהגות תמת לב בין שני חברים כעניין תום הלב המשפטי. האדם הסביר בעיני דובר העברית אינו האדם הסביר במשפט. תהליך המשפטיזציה המוביל לכך שהעברית הישראלית משלבת בין שני המישורים, יוצר יצור כלאיים. שימוש במונחים משפטיים בפרסומים “כלליים” עלול להביא להבנה חלקית של התהליך המשפטי ולהגדיל את הפער בין המציאות לבין הדרך שבה היא נתפסת, ולגרום לציבור להרגיש שמערכת המשפט מנותקת מהמתרחש בפועל. עיקר הבעיה נובע מראיית המשפט כחזות הכל. בחברה בה השיח הציבורי מתייחס לאסקפטים רבים ומגוונים, והנשיא היה מתפטר בשל לחץ ומחאה ציבורית, הייתה יכולה המערכת המשפטית לקבל החלטות בצורה מושכלת יותר ולכלכל את צעדיה שלא תחת אש.

מעבר להשפעות במישור המקצועי והמשפטי, הבעיה העיקרית בסיקור מוטה משפטית הוא הרדמת המחאה החברתית והאחריות הציבורית. פרסום המסתמך על פעילות רשויות החוק והמשפט מותיר את הציבור כצופה פאסיבי המביט מן הצד, אשר תפקידו מסתכם בחשיפה למידע ללא יכולת להשפיע על המתרחש ולשנות את המציאות. הרי אם בסופו של דבר המשמעות היחידה היא השורה התחתונה המשפטית, איזה ערך יש לנקיטה בסנקציות חברתיות? “עכשיו הכל בידיים של בג”ץ”, נכתב באחת הכתבות. “הוא זה שצריך להחזיר לציבור את האמון בתהליך המשפטי. הוא זה שחייב לסגור את הפער בין האמת המשפטית לאמת. הוא זה שחייב להחזיר לנאנסות את כבודן ולקבוע שגם היום, אחרי פרשת קצב, לא יאפשר למערכת אכיפת החוק לבצע אונס שני במי שהעזה להתלונן”. לא החברה, לא מנהיגים מוסריים, דתיים או ציבוריים, לא ארגוני זכויות – את האחריות להביא את השינוי המיוחל בעניין התפיסות החברתיות אודות תקיפות מיניות הטילה התקשורת לפתחו של בית המשפט, ובית המשפט בלבד.

פורסם במקור, בשינויים קלים, בכתב העת “העין השביעית“.