להגנת הסדרי הטיעון
פעילוֹת להגנה על נפגעי עבירות מין לא אוהבות הסדרי טיעון. בצדק לא אוהבות. הרי הדרך מאירוע התקיפה עד לפתיחת הליך פלילי בבית המשפט ארוכה וקשה. אם הוגש כתב אישום משמע שאדם שהותקף מינית אזר אומץ להתלונן במשטרה למרות המורכבויות הכרוכות בכך, התמודד עם הפרקליטות, הצליח לשכנע שאכן נפגע ושהוא משכנע דיו כדי לעמוד על דוכן העדים וכל זה תוך כדי התמודדות נפשית שאינה פשוטה. הגענו עד הלום, ועכשיו נאפשר לפוגע לצאת בהרשעה חלקית ובעונש קטן משמגיע לו? זה בלתי נסבל. וזה קורה כמעט כל הזמן. זה מעלה שאלה אם בגלל שווה להתלונן במשטרה.
ואכן, בכל פעם שמתפרסם בתקשורת מקרה חדש שבו כתב אישום תוקן לכתב אישום מצומצם ובעקבותיו עונש צנוע ביחס לתלונה המקורית נשמעים קולות לפיהם לנפגעי עבירות מין לא כדאי להגיש תלונה. חבל על הזמן. חבל על כאב הלב. חבל על המשאבים הרגשיים.
הסיבות לסיום הליך פלילי בהסדר טיעון ידועות. בין השאר, מצדיקים את הפרקטיקה בצורך לחסוך במשאבי המערכת, ברצון לחסוך מנפגע את הצורך להעיד, במשמעות הטיפולית הנגזרת מהודאה באשמה, בקבלת הרשעה ודאית וככלי להתמודד עם ראיות בלתי מספקות (עניין בעייתי כשלעצמו מנקודת מבט סניגוריאלית).
אבל הליך פלילי שמסתיים בהרשעה מועיל לנפגע עבירת המין אפילו אם הסתיים בהסדר טיעון ואפילו אם הסתיים בהסדר טיעון מעליב. בראש ובראשונה, הרשעה מקלה משמעותית על ניהול תביעה נזיקית לפיצוי על הנזקים שגרם הפוגע. נכון, לעתים הרשעה מצומצמת שהתקבלה בהסדר עשויה להביא להחלטה לתבוע בהליך רגיל במקום תביעה נגררת (שבה לא צריך להוכיח שנית את האחריות), אולם גם בתביעה על מכלול הפגיעות ולא רק על אלה בהן הורשע התוקף, מצבו של תובע לאחר הרשעת הנתבע יהיה טוב לאין שיעור ממצבו של נפגע שעניינו המשפטי מתנהל לראשונה בפני ערכאה אזרחית. ההרשעה מהווה ראיה חזקה, כמעט מוחלטת, לכך שהנתבע אחראי לפחות לחלק מהנזק ומשפרת את מצב התובע בשלל בקשות נלוות לתביעה – מבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט ועד לבקשות איסורי פרסום וכיוצא בכך.
התועלת בהרשעה כלשהי לא מסתיימת בתביעה לפיצוי (שנפגעים רבים מוותרים עליה). בעולם של עבירות המין, להבדיל מעבירות רבות אחרות, יש חשיבות גדולה ל”יום שאחרי”. כך לדוגמא, הרשעה בעבירת מין מאפשרת לנפגע העבירה לבקש את הגבלת התוקף ממגורים, לימודים או עבודה באזור בו הנפגע חי את חייו. חוק המגבלות שמאפשר הטלת צו מגביל מתייחס ל”עבריין שהורשע בביצוע עבירת מין”. מה הוא לא עושה? הוא לא מגביל את עצמו לעבירות מין חמורות. מצד שני, הוא גם לא מאפשר לבקש את הטלת המגבלות על מי שתקף אך לא הורשע (להבדיל מצווי הרחקה אחרים, שנוטים להיות קצרים יותר בזמן ודורשים ראיות ברף גבוה יותר לכך שהצו נדרש).
מהרשעה של התוקף נגזרת גם ההכרה הפורמלית בנפגע כ”נפגע עבירה”. סטטוס מצער אך כזה שכרוכות בו זכויות מסוימות שמקלות על ההתמודדות. זכויות אלה רלוונטיות גם מבחינה פורמלית, מכח פרטי חקיקה שונים, אך גם מבחינה מעשית – ביחס מהרשויות שאינן נדרשות עוד לבחון, בינן לבין עצמן, האם הנפגע “אכן נפגע”.
כל נפגע ונפגעת צריכים לעשות לעצמם את השיקול האם יש להם רצון ויכולת להגיש תלונה ולתת את חלקם בהליך פלילי. שיקול אישי כזה צריך להעשות, כמובן מאליו, לאור הסתכלות מפוכחת על מגבלות המערכת. אבל לא פחות מכך, כדאי לעשות זאת גם מתוך הכרה בתועלת שניתן להפיק ממנה.
Share your thoughts