ואולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על פרטיות.
אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על פרטיות ולהתחיל לדבר על חשיפה. כי הדרישה להגנה על פרטיות, הזכות האמורפית הזו שנחיצותה לא ברורה במבט ראשון, מגיעה תמיד מלווה בשאלה – אבל מה יש לך להסתיר ומה את צריכה להחביא ומה אכפת לך שידעו. ועד שהזכות הזו לא נפגעת ורואים את הסדקים שהיא גרמה במעטפת הבטחון האישית לא מבינים למה היא כל כך חשובה.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על פרטיות ולהתחיל לדבר על חשיפה. להעביר את הזרקור ממי שמבקש שיעזבו אותו במנוחה ובצל הקריר, אל מי שמבקש לחשוף באופן כפוי. במקום לדבר על זכותו של אדם לשמור את פרטיו וענייניו לעצמו, לדבר על חובתם של האחרים – בין אם מדובר במדינה ובין אם מדובר באדם אחר, שלא לחשוף את פרטיו וענייניו של אדם אחר ולא להוציא אותם בכפייה מהחזקתנו ומהמרחב האוטונומי שלו, אלא ברשותו. ולא משנה אם מדובר בחשיפת רגעי אבל ראשונים של משפחה אחרי אסון, חשיפת נתונים ביומטרים בפני המדינה ונציגיה או בחשיפת זהותו המינית של אדם המבקש להחליט בעצמו למי יספר עליה ולמי לא. פרטיות היא זכות פלואידית ומופשטת. אולי הגיע הזמן להתחיל לדבר על החובה שלא לחשוף.
ובהקשר אחר, בדומה לצורך לבחון את התנהגות מבצע/ת עבירת המין להבדיל מהתנהגות הנפגע/ת
Share your thoughts