זה נכון תמיד, אבל הפעם במיוחד: אין לראות בפוסט המלצה משפטית או מקצועית. מדובר בניתוח תיאורטי שטרם היה לי העונג לבדוק בבית המשפט.

 פעוט מסתובב בככר ציבורית ביום חם בעיר של קיץ. פעוט נכנס לבריכת נוי רדודה לשכשך את רגליו. פעוט מגלה שפקח של העיריה מגיע למקום ומורה לאביו להוציא אותו משם בטענה כי הדבר איננו חוקי.

האמנם?

לא מדובר כמובן במקרה היפוטתי. תושבי תל אביב ומבקריה מכירים את “מתחם התרבות” (המכונה בפי העם “ככר הבימה”) שנברא מחדש כמרחב ציבורי בלתי מסחרי לאחר שנות שיפוץ ארוכות מהמתוכנן, שהסתיימו בקיץ 2011. למרות שבהתחלה חשבתי שמדובר בקטסטרופה אדריכלית – הריצוף הלבן הבוהק וחוסר הצל בעיר הים תיכונית נראו בדיוק כמו מה שצריך כדי להבטיח שהמקום יהיה שומם – האזור התגלה כמרחב אורבני משובח והומה אדם.[1]

מרחב אורבני משובח הומה אדם

אך מה לעשות, מרחבים ציבוריים נוטים להתפתח באופן אורגני ואנשים לא תמיד פועלים בדרך שתואמת את חזון האדריכל והעיריה. אפשרות אחת היא להכיר בכך. עיריית תל אביב לעומת זאת, בוחרת אחרת. לאחרונה נקלעתי למקום בדיוק כשזאטוט בילה להנאתו בבריכת הנוי הצמודה להיכל התרבות (לצד מספר ילדות אחרות, תיירות על פי מראהן), ופקח “הסיירת הירוקה” מורה לאביו להוציא אותם משם באיומי קנסות וב”הפעלת סמכותו”.

הנסיון להבין מהפקח מה מקור אותה סמכות נחזית נכשל, ולא בפעם הראשונה[2]. לשמחתי, חבר מועצת העיר הנחוש שרון לוזון (“עיר לכולנו“) סייע לי לקבל את עמדת עיריית תל אביב בנושא. כך השיבה לשאלותיו גילת מכורש, עוזרת המנכ”ל:

הפקחים המוצבים בכיכר התרבות הוסמכו על פי חוק העזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון) התש”ם – 1980 (להלן: “החוק”), אשר חוקק מכוח סעיף 250 לפקודות העירייה, מכוח החוק הם אוכפים את הסדר הציבורי, לרבות אכיפת האיסור להיכנס לבריכת הנוי:

א. סמכות הפקחים משתרעת גם על רחובות למנוע מעשה שיש בו כדי לגרום סכנה מפגע מטרד או הפרעה (סעיף 58 לחוק העזר).

ב. בסעיף 1 לחוק, סעיף ההגדרות, מוגדר מפקח כהאי לישנא: מפקח – אדם שראש העירייה מינה אותו בכתב להיות מפקח לעניין הוראות חוק עזר זה“.

ג. כל הפקחים האמונים על האכיפה בכיכר התרבות, הוסמכו כחוק לאכוף את החוק והם נושאים תעודה חתומה.

ד. בסעיף 1 לחוק נקבע כי גן הינו: “גן ציבורי, חורשה או שדרה וכל מקום אחר ברחוב שצמחים צומחים בו, בין שהוא גדור ובין שאינו גדור”.

ה. סעיף 35 לחוק קובע כי: “לא יעשה אדם כל מעשה בגן שיש בו כדי לגרום סכנה, מפגע, הפרעה אי נוחות או נזק לכל אדם, או שיש בו כדי להפר את הסדר בגן”.

אם בהתחלה חשבתי שאיסור הכניסה ל”בריכת השיקוף” (כך שמה הרשמי) לא יכול לעמוד בגלל חוסר סבירות מובהק, מתשובת העיריה נראה שגם מבחינה פורמלית הפקחים לא היו מוסמכים לפעול באותו מקרה.

חוסר סמכות פורמלית לפעולת איש הסיירת הירוקה

גם בהנחה שאנשי “הסיירת הירוקה” מחזיקים בסמכויות של פקחים (לי זה לא מובן מאליו[3]), סמכותם בהתאם לסעיף 35 לחוק העזר אליו הפנתה מכורש מוגבלת למעשים העלולים לגרום סכנה, מפגע, הפרעה, אי נוחות או נזק לאדם, או מעשים שעלולים להפר את הסדר בגן. מכורש הוסיפה במכתבה:

בתחומי העיר ישנן בריכות ציבוריות רבות המיועדות לרחצה לרווחת התושבים. בריכת הנוי שבנדון מצויה בגן, וברור לכל כי רחצה או טבילה בבריכה שאינה מיועדת לכך, הינה מסוכנת וכן מהווה הפרעה ומטרד.

 זהו, שזה דווקא לא כל כך ברור. כשלעצמה, כניסה לבריכה, ודאי כשמדובר בפעוט רך בשנים ולפרק זמן קצר, לא עונה על הקריטריונים האלה. בהקשר זה יש לשים לב להבדל הדק – סעיף 35 מסמיך לפעול כאשר אי נוחות או נזק עלולים להגרם לאדם, ובאשר לגן עצמו היא מגבילה להפרת הסדר בלבד. איש ה”סיירת” לא הצביע על כל הפרעה לסדר בגן (שהאחרים בו לא הראו כל עניין במתרחש) ולא על נזק כלשהו העלול להגרם למי ממבקריו כתוצאה ממעשי הפעוט. אם נגרמה אי נוחות כלשהי לו או לאביו הרי שזו באה כתוצאה מפעולות איש הסיירת הירוקה ומהשוטרים שהגיעו בעקבותיו (לא פחות!).

מיותר לציין שכמו כל רשות ציבורית אחרת גם עובדי עיריית תל אביב מחויבים להפעיל את סמכותם בשיקול דעת, באופן סביר ובהתאם לנסיבות. אם יש משהו ברור מהסיפור הזה הוא שהדבר לא נעשה.

הפרעה ומטרד (אילוסטרציה)

הפרעה ומטרד (אילוסטרציה)

איסור הכניסה לבריכה – האם סביר?

בעוד שהסמכות הפורמלית חשובה (ולאור התנהלות פקחי הסיירת הירוקה זו בהחלט שאלה חשובה), שאלת סבירות האיסור, במנותק מסבירות פעולות הפקח, היא המעניינת.[4]

העיריה הקימה מרחב ציבורי שמשמש (בין השאר) ילדים, הציבה בו בריכה רדודה, בלתי מגודרת ולצד הבריכה – איסור.[5] קשה שלא לתהות מה עבר לגורמים הרלוונטים בראש כשהחליטו על כך. האם חשבו על מחווה להרי גולן של רחל, בבחינת “הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּה”, ומצווים עצור? שמא דימו בראשם את ילדי העיר בדמותו משה על הר נבו, שראה מרחוק את הארץ המובטחת, אליה לא זכה להכנס?

איסור שהציבור אינו יכול לעמוד בו צריך להיות איסור בטל. הוא סותר לא רק מושכלות יסוד במשפט הציבורי של סבירות ומידתיות, אלא גם, ואולי בעיקר, הגיון והגינות ועלול להגיע לפגיעה ממשית בכבוד האדם. הצבת מקווה מים מזמין מול ילדים, בעיר שימים חמים בה הם עניין שבשגרה, היא מעשה שמעדיף את מראה העיר על פני תושביה ומתייחס אליהם כאל סטטיסטים בתמונה סטרילית. מוטב היה לו העיריה הייתה זוכרת את זה ומחליטה על אחת משתיים – מוותרת על העמדת הילדים בפני הפיתוי ונמנעת מהקמת הבריכה ומוטב מכך – מוותרת על הצבת איסורים מיותרים ומנחה את פקחיה לפעול בדרך שמכירה ביופיו של הטבע האנושי שמשתמש בסובב אותו בדרכים שונות ומגוונות.

תוספת, ינואר 2015:

חוקר הערים וויליאם ה’ וויט, כתב במניפסט “The Social Life of Small Urban Spaces” משנת 1980: “לא הוגן להראות לאנשים מים, ואז להרחיק אותם מהם בחרמות ואיסורים, אבל זה מה שבדרך כלל קורה” (הציטוט מפה). נו, נתליתי בדעת גדולים.

איסורים סבירים ואיסורים פחות סבירים


[1] למעט, כמובן, שעות הצהרים הקשות בקיץ. בכל זאת, ריצוף לבן בוהק וחוסר צל.

[2] בעבר הורו פקחים של הסיירת הירוקה, לי ולחברותיי מקבוצת סריגה, להסיר קישוטים זעירים מהגינה השקועה תוך איומים בקנסות. גם באותו מקרה לא הצליחו להגיד מכוח איזה סעיף הם פועלים.

[3] אם מי מעיריית תל אביב או הלשכה המשפטית שלה יודע את התשובה לכך, אשמח להבהרות.

[4] מבחינה חוקתית נראה שהפרשנות שנותנת העיריה לסעיף 35 נופלת כבר במבחן המשנה הראשון של המידתיות. אין קשר רציונלי בין תכלית החוק – שמירה על הסדר הציבורי ומניעת נזקים לאחרים או לאדם עצמו – לבין האיסור על כניסה רגעית לבריכת נוי רדודה, אף אם זו אינה בריכת שחיה.

[5] הדברים נכונים, גם אם במידה פחותה, גם לעניין האיסור על רכיבה על גלגיליות, שלמיטב ידיעתי נאכף פחות בברוטליות.