תוגת הכנסת

בית המשפט העליון דחה היום (21.10.13) ברוב של חמישה שופטים מול שניים, שתי עתירות בעניין החלטת הממשלה אודות הגז הטבעי שהתגלה בשנים האחרונות בחלק הישראלי של הים התיכון. כך קבעו:

1. בפנינו שתי עתירות הנוגעות להחלטה של ממשלת ישראל שנתקבלה ביום 23.6.2013 (להלן – החלטת הממשלה). ההחלטה כוללת הוראות שונות באשר לגז טבעי שנתגלה בשנים האחרונות בים התיכון, בשטח המים הכלכליים של המדינה. ההוראה העיקרית בהחלטת הממשלה עליה מלינים העותרים הינה זו שקבעה למעשה כי ניתן לייצא גז מעבר לכמות שנקבעה ואשר תידרש למשק הישראלי ב-29 השנים הקרובות.

 2. בדיון שנערך בפני מותב תלתא ביום 1.8.2013 הסכימו כל המשיבים, למעט אלה המיוצגים על ידי פרקליטות המדינה, כי הדיון ייערך כאילו הוצא צו על תנאי. בהמשך ניתנה הסכמה כאמור אף על ידי פרקליטות המדינה. אף שקיימים הבדלים בסעדים שנתבקשו בשתי העתירות, הרי הסעד המבוקש למעשה הינו ביטולה של החלטת הממשלה.

3. ביום 20.10.2013 נערך בפנינו דיון בו נשמעו טענותיהם של כל בעלי הדין. בשל החשיבות של הכרעה מהירה בעתירות שהונחו בפנינו החלטנו ליתן עתה פסק-דין בלא נימוקים.

 4. דעת הרוב (הנשיא א’ גרוניס, המשנָה לנשיא מ’ נאור, השופטת ע’ ארבל, השופטת א’ חיות והשופט נ’ סולברג) היא כי יש לדחות את העתירות. דעת המיעוט (השופט א’ רובינשטיין והשופט ס’ ג’ובראן) היא כי יש לקבל את העתירות בעילת היעדר סמכות ולבטל על כן את החלטת הממשלה.

לפיכך, נידחות העתירות ברוב דעות כאמור. לא ייעשה צו להוצאות. נימוקינו יינתנו בנפרד.

עתירות הגז הוגשו לאחר מאבק עיקש ומרשים שהעלה את מודעות הציבור לעצם קיום השאלה, הוציא את הדיון ממסדרונות הממשלה אל הרחוב ואל התקשורת, ובעקבותיו צומצם היקף הגז אותו ניתן לייצא. חלק ניכר מהמאבק נגע לא רק לדרישה קונקרטית נקודתית בעניין הגז, אלא לדרישה בסיסית יותר – לא להעביר את ההחלטה בממשלה אלא בכנסת. גם בעניין זה הוגשו העתירות, אשר על אחת מהן חתומים (גם) ארבעה חברי כנסת: יחימוביץ’, ריבלין, ברוורמן וגפני.

מוציאים את הדיון לרחוב

ייאמר מיד – אני מאמינה גדולה בעקרון ההסדרים הראשונים. עקרון שאומר, בלשון פשוטה, שהחלטות משמעותיות צריכות להתקבל על ידי הגוף הנבחר, המייצג את הריבון לרבות קבוצות המיעוט (בין אם מיעוט זמני של מפלגה שכרגע לא חברה בממשלה כדוגמת מפלגת העבודה או ש”ס, ובין אם במיעוט “קבוע”, כדוגמת המפלגות הערביות).

בקליפת אגוז על עקרון ההסדרים הראשוניים

עקרון ההסדרים הראשוניים נקבע בפסק הדין רובינשטיין נגד שר הבטחון[1] שם נדונה חוקיות ההליך בו פוטר שר הבטחון את בני הישיבות משירות בצה”ל משום שתורתם אומנותם. בהתאם לעקרון הסדרים מהותיים צריך לקבוע בחקיקה ראשית בגלל שלושה טעמים: עקרון שלטון החוק, עקרון הפרדת הרשויות והעקרון הדמוקרטי (הפורמלי והמהותי). כך נקבע באותו עניין:

ראוי שהתוויית המדיניות הכללית והעקרונית – זו המהווה את ההסדר הראשוני – אשר השפעתה על חיי הפרטים בחברה הינה גדולה – תיעשה בחקיקה ראשית, בעוד שדרכי הגשמתה ויישומה של המדיניות יכולים להיקבע בדרך של חקיקת משנה על-ידי הרשויות.

המשמעות היא לא, כמובן, שאי אפשר להאציל סמכויות או שחקיקת משנה אסורה, אלא שהדבר צריך להעשות בהיקף מוגבל.[2]

בעשור האחרון, כך על פי פרופ’ יואב דותן מהאוניברסיטה העברית,[3] צמח עקרון ההסדרים הראשוניים והתפתח בפסיקה באופן שמתייחס לשני מובנים. האחד, עקרון חוקתי שנועד להגביל את הכנסת מלהעביר סמכויות לרשות המבצעת (איסור הדלגציה). השני, עקרון מינהלי במסגרתו נדרשת חקיקה מפורשת המסמיכה במסגרתה ניתן להסמיך את הרשות המבצעת להסדיר עניינים “ראשוניים”.

אמנם עקרון ההסדרים הראשוניים רלוונטי בעיקר כשמדובר בפגיעה בחירויות הפרט (בין השאר לאור פיסקת ההגבלה בחוקי היסוד שקובעת שלא ניתן לפגוע בזכויות המוגנות במסגרת חוק היסוד אלא בְחוק או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו), אבל גם בכל קביעת מדיניות המסדירה את מסגרת הפעילות בתחום המדובר.

ובחזרה לבגצ הגז.

ייאמר מיד – לא קראתי את העתירות ואף לא את התשובות להן. ועוד אומר – ככלל, אני מאמינה גדולה בעקרון ההסדרים הראשוניים, גם מהסיבה המהותית וגם מהבחינה הפרקטית. פרקטית, כי קבלת החלטות ש”נאלצות” לעבור את מסלול החקיקה המלא זוכות לביקורת ציבורית רבה יותר, מתקבלות תחת יותר שקיפות, כפופות ליותר מנגנוני בקרה ופיקוח ובאופן יחסי (יחסי!) גדל הסיכוי שיתקבלו תוך התאמות ופשרות על מנת להשיג את הרוב הדרוש.

ומהותית למה? כי המשולש “שופטת-מבצעת-מחוקקת” הוא משולש העומד על בסיסו, ובקודקודו העליון – הריבון (זה אנחנו!) המיוצג על ידי חברי הכנסת. הדבר הראוי הוא שהעם הוא שיקבל את ההחלטות המשליכות על חייו, ודאי כאשר מדובר על החלטות משמעותיות, הנוגעות בזכויות בסיסיות או משפיעות על צביון החיים במדינה מבחינה חברתית, כלכלית, מדינית או אחרת.

ועם זאת, דווקא מתוך הכבוד לכנסת, מתעוררת תחושה מאד לא נוחה מכך שארבעה מחבריה פונים לבית המשפט בבקשה שיכפה על הממשלה לאפשר לכנסת לבצע את תפקידה. הרי הכנסת ממונה על הממשלה ואמורה לפקח עליה. החלטת הממשלה התקבלה מכוח סעיף 33 לחוק הנפט, ולו מספיק מנציגי הציבור היו רוצים בכך, היו יכולים לשנות את נוסח הסעיף כך שלא יאפשר את הלאקונה אותה פירשו בממשלה כמסמיכה לקבל את ההחלטה.

ב”כ התנועה לאיכות השלטון (אחת העותרות) טענה בדיון שלהצעת חוק פרטית אין סיכוי. זו טענה בעייתית, אבל יותר מכך – זו בעיקר טענה עצובה. לא רק שהיא מצביעה על התפרקות האופוזיציה מתפקידה לפקח על הממשלה ולבקר אותה, היא גם מצביעה על חוסר האמון הטבוע בקרב חברי הכנסת עצמם בדבר יכולתם לבצע את תפקידם, ויכולתם לאחד שורות עם חברי וחברות כנסת היושבים ויושבות בקואליציה ובמקביל – על כך שאלה לא רואים את עצמם כמחוקקים אלא כממלאי תפקידים ברשות המבצעת בלבד.

עתירות הגז מצערות פעמיים. פעם אחת בגלל דחייתן באופן שמשאיר את החלטת הממשלה תקפה. פעם שנייה, בגלל המסר מחברי הכנסת, בראשם ראשת האופוזיציה, שהם פשוט הרימו ידיים.

הרמת ידיים (אילוסטרציה)

ובשולי הדברים: ברכות לאנשי המאבק על הגז על הגעתם לגמר “פרס דרור לשינוי חברתי” על שם דרור שטרנשוס,  לצד פרוייקט “האקדח על שולחן המטבח” וקמפיינים נוספים אחרים.