האמת הדקה שחושפות תביעות נזיקין

אלימות במשפחה עולה לדיון בשיח הציבורי לרוב לאחר שהגיעה לסף פיצוץ קיצוני, פגיעה פיזית קשה לעין ורצח ממש או חשיפת מצוקה אישית על רקע הסטטיסטיקה הכואבת (כפל המשמעות אינו מכוון). ספיציפית אלימות נגד נשים “זוכה” לקשב ציבורי גם מדי שנה ב-25 בנובמבר, יום המאבק באלימות נגד נשים. פרט לסיפורים, כותרות וסקירה של סטטיסטיקות עגומות, לא פעם נשמעות קריאות למחוקק.ת לתקן את החוק כדי להתמודד עם התופעה. אבל האם חוק, הולם ומבוסס ככל שיהיה, יכול לפתור בעיות בהעדר פיקוח והפנמה של המטרות שעמדו בבסיסו?

 בתביעת נזיקין בה ייצגתי נפגעת ירי מנשק אבטחה עלתה שאלה מי אחראי לנזק שגרם מאבטח שירה בזוגתו. היורה עצמו או גם חברת האבטחה שדרשה ממנו לקחת את האקדח הביתה בסוף היום (בניגוד לחוק לפיו היתר לנשיאת נשק אבטחה יוגבל לצרכי העבודה בלבד) והרשויות שלא טרחו לפקח על אותה חברה. בשיח המשפטי הקלאסי תביעות נזיקין מצטיירות כסכסוך בין שני פרטים. מחלוקת בין פוגע לנפגע שבה בית המשפט צריך להכריע מה גובה הנזק ומי צריך לשאת בו. אבל לפעמים תביעה אישית כזו חושפת אמת גדולה יותר, כזו שכל בקשות חופש המידע וכל ספרי החוקים לא יספרו.

כך העיד היורה:

אחריות על ירי היא קודם כל של היורה. כמובן. אבל האחריות היא לא רק על מי שמושך את ההדק אלא גם על כל מי שמאפשרים סיטואציה שבה מונח כלי ירי נגיש בבית שנתון ללחצים ושיש בו אלימות. כפי שיש גורמים סביבתיים שמחריפים אלימות, כך יכולים להיות גורמים סביבתיים שעשויים למנוע אותה או לפחות לצמצם את נזקיה.

ביום המאבק באלימות נגד נשים חשוב לזכור – יש לנו אחריות לא רק להמנע מהרמת יד. האחריות שלנו היא גם לפקוח עיניים לראות ואוזניים קשובות לסביבה להבין מה המשמעות וההשלכות של המעשים שלנו גם כשהם כאילו במישור אחר, רחוק מהבית ומהמרחב המשפחתי. כל יום. כל שבוע. לא מספיק להזדעזע פעם בשנה וכשהכותרת בעיתון הופכת אדומה. בשלב הזה זה כבר מאוחר מדי.

לדו”ח “האקדח על שולחן המטבח” על נשק קל במרחב אזרחי: כאן

על מדיניות השר לבטחון פנים להקל באפשרות להוציא רשיון לנשק פרטי: כאן