אתמול התקיים דיון ראשון בעתירה למחיקת המאגר הביומטרי שהגשנו (עו”ד יהונתן קלינגר, יונתן ברוורמן ואנוכי) בשם התנועה לזכויות דיגיטליות ועותרים נוספים. בדיון הממושך (כמעט שעתיים) השופטים העלו שאלות מכיוונים שונים לגבי המאגר, כולל ספקות לגבי עצם נחיצותו. אחת השאלות שהפנו כלפינו השופטים, שהיא גם שאלה שאני נשאלת הרבה בשיחות על המאגר, היא שהפגיעה שגורם המאגר איננה חמורה כי “ממילא הפרטים שלנו נמצאים בכל מקום”.
קלינגר, ברוורמן, לובצקי (לא אילוסטרציה) צילום: ניר הירשמן
לטענה הזו יש (לפחות) שתי תשובות, בשני מישורים שונים.
התשובה הפשוטה היא כמובן שמדובר בתיאור לא מדויק של המציאות. כך למשל, מאגר טביעות האצבע הצבאי הוחזק עד לשנים האחרונות באופן פיזי (ולא ממוחשב), הגישה אליו מצומצמת ביותר ובהתאם להצהרות מטרתו לשמש לזיהוי חללים בלבד. הזיהוי הביומטרי בנתב”ג הוא זיהוי גיאומטרי של כף היד, שאינו כולל טביעות אצבע ותמונת פנים. מאגר הנתונים הביומטרים שמחזיקה המשטרה הוא מאגר חשודים/עצורים, סטטוס שרוב מכריע של תושבי המדינה כמובן לא נכלל בו (ובאופן רשמי, המשטרה אמורה למחוק את נתוניו של מי שההליך בעניינו הסתיים ללא הרשעה. [עדכון 22.2.18: בדיון שנערך בוועדת חוקה של הכנסת ביום 18.2.18 הסתבר כי במאגר המשטרתי יש כיום מעל מיליון טביעות אצבע, כי נתוני הדנ”א אמורים להמחק אך אין הוראות מקבילות בנוגע למחיקת טביעות אצבע]). מאגר משרד התחבורה מחזיק בתמונה וכמובן רק של בעלי רשיון נהיגה (נכון לשנת 2011 דובר בהיקף של 3.5 מליון איש בלבד, לעומת 8.5 מיליון תושבים בישראל נכון לשנת 2016). זאת ועוד – באופן רשמי הטענה היא שאף כי במשרד התחבורה יש מאגר תמונות ביומטריות לא מדובר ב”מאגר ביומטרי” במובנו החוקי. טביעות האצבע הנמסרות בלשכות העבודה הן כמובן רק של דורשות עבודה, אין חובה למסור אותן (ניתן בקלות להזדהות פיזית מול פקיד) ולטענת הרשויות הן נמחקות לאחר כשנה. המאגר האמריקאי כולל רק את הפרטים של מי שבחרו להכנס לארצות הברית, וממילא, קיים הבדל עצום בין פרטים שמחזיקה אודותיך ממשלה זרה לבין הפרטים שמחזיקה אודותיך המדינה בה את חיי את חייך, באופן מחייב.
אבל ההבדלים העובדתיים הם כמובן רק חלק מהתמונה.
הדבר המשמעותי הוא הפגיעה הזוחלת – נגד רבים מהמאגרים האלו התנהלו מאבקים ציבוריים. אותם מאבקים נענו בכך שמדובר במאגרים חלקיים, ממוקדים באוכלוסיות רלוונטית בלבד, בעלי חשיפה מצומצמת וכיוצא בכך. כיוון שכך, נטען שהפגיעה שהם גורמים היא מידתית וחיונית. ואולם כעת, אותם מאגרים שמלכתחילה מידת נחיצותם והיקף הפגיעה שבהם היו נתונים לביקורת, משמשים להצדקת פגיעה רחבה ומקיפה יותר.
באת כח הכנסת טענה בדיון בעתירה כי אין לבחון את הפגיעה הנגרמת כתוצאה מהקמת המאגר כשלעצמו, אלא “רק את הדלתא” (ההפרש) בין הפגיעה הקיימת לפגיעה המתווספת.
גמל (אילוסטרציה)
אין מקום לטענה כזו – היקף הפגיעה הוא היקף הפגיעה בפועל, כפי שהוא במצטבר, ולא ההפרש הנוסף בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. הפרטים שדורשת המדינה מתושביה למסור למאגר הביומטרי אינם מנותקים ממאגרים קיימים, ציבוריים ופרטיים כאחד – הם מתווספים עליהם. התווספות זו מרחיבה את הפגיעה גם כשלעצמה ולא פחות כך, את הסיכון הבטחוני העצום שאין שאלה לגבי התממשותו, אלא רק לגבי היקפו, צורתו ומועדו.
Share your thoughts