חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), או בשם שנתנה לו התקשורת – “חוק האזרחות”, או בשם שקוראים לו העוסקים בנושא – “חוק מניעת איחוד משפחות”, או בשם שבאמת צריך לקרוא לו – “הזוועה הזו” פקע בחצות ליל קיץ אחד (7.7.2021). העיתונות, כדרכה, עסקה בזווית הפוליטית של העניין, אבל עבור אלפי משפחות בישראל לא מדובר בסוגיה פוליטית שנוגעת ליציבות הממשלה, אלא בעניין קריטי, הרה גורל, בנוגע ליציבות התא המשפחתי שלהן.

שנתחיל בקצת רקע?
את מדיניות ההגירה של ישראל אפשר להגדיר, בתמצית, כעוינת כלפי כל מי שאינו יהודי. קבלת מעמד על בסיס כישורים ייחודיים, עבודה נדרשת, חיבה למזג האוויר הקסום ביולי-אוגוסט ואפילו הורות לילד ישראלי אינם קיימים. המסלול העיקרי המאפשר ללא-יהודים לקבל מעמד בישראל הוא על רקע זוגיות עם ישראלי, מכוח זכותו של האחרון לבחור עם מי והיכן לחיות את חייו. המסלול בפני עצמו סביר. בבסיסו עומד הרציונל שצריך לבחון לאורך תקופה קצובה האם בני זוג הם אכן בני זוג והאם הם גרים בישראל. זהו הליך מדורג – בן הזוג הזר מקבל לאורך התקופה אשרות המעניקות לו בחלוף הזמן יותר יציבות ויותר זכויות, עד שבסופו של דבר, לאחר ארבע וחצי שנים (או פרקי זמן ארוכים יותר לזוגות ידועים בציבור או כשהישראלי הוא תושב קבע, אבל בכל מקרה לא יותר מ-7 שנים) באפשרותו להפוך לתושב קבע או לאזרח.

בשנת 2003 שינתה הממשלה את המצב וקבעה שההליך המדורג לא יחול עוד על בני זוג מהשטחים ומארבע מדינות ערביות שהוגדרו כמדינות אויב. במרוצת השנים והנסיונות (המוצלחים) לאשר את החוק בבגצ, הוכנסו בו שינויים ובראשם האפשרות של פלסטינית מעל גיל 25 ופלסטיני מעל גיל 35 לקבל אישורי שהייה בישראל לצורך חיים עם משפחתם, ובלבד שאינם מעזה. עבור אלפי משפחות בישראל משמעות ההחלטה הייתה פגיעה דרמטית באפשרות לקיים תא משפחתי בריא, שוויוני ויציב.
שנים טענה המדינה כי תכלית החוק בטחונית. זאת, למרות שממילא ההליך המדורג כרוך בבדיקות קפדניות ושנתיות של המשטרה והשב”כ את מבקש האשרה.

אולם בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, המרצע הזה יצא מהשק ופוליטיקאים אינם מהססים עוד להודות, בקול רם וברור, שמטרת החוק דמוגרפית. שם קוד מנומס לקביעה לפיה זכותו של ישראלי, ברוב רובם המכריע של המקרים – ערבי-מוסלמי, לקיים חיי נישואים ומשפחה כראות עיניו פחותה מזכותו של שכנו היהודי, אזרח כמותו. לא רק זאת, אלא שההגדרה מיהו תושב שטחים היא כה רחבה כך שהיא תופסת לא רק את תושבי האזור בפועל אלא גם את מי שהתגוררה שם תקופה קצרה כתינוקת, ואפילו את מי שמעולם לא גר בשטחים אך רשום, מסיבות כאלה ואחרות, במרשם האוכלוסין הפלסטיני. כל זאת, כשעד תחילת שנות האלפיים ההפרדה בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית הייתה כמעט תיאורטית והקשרים בין התושבים פה לתושבים שם – משפחתיים, חברתיים, תרבותיים ועסקיים, היו חזקים ושוטפים, בפרט בקרב החברה הערבית.
משמעות הדבר שכיום, כמעט עשרים שנה אחרי שהאינתיפדה השנייה הסתיימה וההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית נחרצת, חיים ביננו אלפי זוגות ששנים ארוכות מצוים במערכת יחסים בלתי שוויונית באופן אינהרנטי להגדרתה. מערכת יחסים בהם צד אחד רשאי לנהוג, לצאת מהארץ בקלות, לפתוח עסק, להעזר בשירותי ביטוח הבריאות הציבורי ולהסתייע בביטוח הלאומי ואילו לצד השני יש את האפשרות לשהות בישראל ללא חשש גירוש (ובשנים האחרונות גם האפשרות העקרונית לעבוד, אם כי גם זה כרוך בקשיים רבים). כך היה הדבר שנים ארוכות.

אולם הוראת השעה, בניגוד לחוקים רגילים, דרשה אישור בכל שנה מחדש. והנה, לפני כשבועיים, לא היו בכנסת מספיק מצביעים לטובת הארכתה והיא פקעה. יחד איתה פקעו ההגבלות על המשפחות בהן אחד ההורים תושב שטחים והמצב חזר להיות כפי שהיה בתחילת שנת 2002. במלים אחרות – מבחינה משפטית למשרד הפנים אין סמכות עוד לדרוש תנאים שונים מזוגות בהם הזר מוצאו מהשטחים לעומת מי שמוצאו בלונדון או פריז. אלה ואלה יעמדו לבחינות עתיות, אלה ואלה יעמדו לבחינה פרטנית, אך אלה ואלה יידעו שמדובר בהליך זמני שסופו נראה לעין.

פקיעת הוראת השעה הפיחה תקווה בקרב אותם זוגות שפתאום רואים אור בקצה המנהרה. עורכת הדין והשף מעזים לחלום על נסיעה משותפת לחופשה בחו”ל עם הילדים; בעל המאפייה שרגע לפני הפיכתו לאזרח נשלל ממנו המעמד מטעמים בירוקרטים – ועמו העסק, חזר לקוות שיום אחד יפתח את המאפייה מחדש. החלומות טריוואילים – להוציא דרכון ורשיון נהיגה, לקחת משכנתא, לעבור טיפולי פוריות, לדעת שחייך אינם עומדים על סף תהום, להבטיח למשפחתך עתיד יציב שמבוסס על הרצונות והתקוות שלכם ולא על חסדי רשות האוכלוסין על השפעותיה הפוליטיות.

פורסם בגרסה דומה ב”טיים אאוט תל אביב” ביום 9.7.2021