מאמרים

פורסם בגליון י"ז של כתב העת "חוקים" (דצמבר 2022)

על פקיעתה של הוראת השעה ומשמעויותיה לגבי הליכי איחוד משפחות של ישראלים ופלסטינים תושבי אזור

על הפיצוי בעקבות תקיפות מיניות, ולמה נפגעות עבירה לא צריכות להיות שליחות ציבור

"המשפט ברשת" גליון דצמבר 2019

על מדיניות פיקוח על נשק אבטחה וחיי אדם.

בכנס הקיץ של אשנ"ב דיברתי על הסיבות בגללן אני אוהבת את האינטרנט ונרתעת מפייסבוק. בראשית הדברים יובהר – לאוריינות הרשת שלי שלום. אני לא טכנופובית ומזה שנים לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי אינטרנט. אבל אין לי פייסבוק. ובמקומות מסוימים להגיד "אין לי פייסבוק" משמעו "אני חיה במערה". זה, כמובן, בהנחה שלא חושבים שמדובר בנסיון…

הטור הזה אמור היה להתחיל אחרת לגמרי אבל הוא נכתב (מילולית) בין אזעקות. הוא אמור היה לדבר על הכוח של מאבק חברתי-אזרחי לא רק לשנות חיים אלא גם להציל חיים. לעסוק בדרך שבה תיאוריות של כוח ומגדר מיושמות באופן שסודק את המונופול הצבאי על נושאי בטחון. כמה מוזר לדבר על הצלת חיים בלתי ידועים כשיש…

לא הרבה פעמים אקטיביסטיות זוכות לראות איך מאבק לשינוי מניב תוצאות ממשיות, ובפרוייקט "האקדח על שולחן המטבח" יש לי העונג להשתתף במאבק כזה. במסגרת הזו, ולרגל יום האשה, טור שלי שפורסם ב"דעות מעריב". כאן בנוסח המקורי בשינויי עריכה קטנים. בשנה שחלפה מאז יום האשה 2013, הרבה קרה. זו הייתה השנה שבה הנשק הקל הפסיק להיות…

בעקבות כתבה ב"אולפן שישי"[1]לפיה אלון חסן, יו"ר ועד נמל אשדוד "ניצל את מעמדו ואת תפקידו כדי לקדם את עסקיו הפרטיים ואת בני משפחתו בנמל אשדוד ובעיר עצמה", צייץ דן מרגלית: לא אלון חסן אשם, אנחנו שהסכמנו לשלטון של ״חופי הכרך״ בנמלים שנים כה רבות מאז הודח לסקוב נקי הכפיים מרשות הנמלים. בושה וכלימה לנו, ששתקנו….

על תביעות נזיקיות כתשובה למדיניות ההפרטה של ממשלות ישראל, וגם על הפיקוח על נשק של חברות אבטחה.