לפני כשלושה שבועות (21.8.18) העביר השר לבטחון פנים, גלעד ארדן, הנחיות שמרחיבות משמעותית את האפשרות להוציא רשיונות לנשיאת נשק. וליתר דיוק – מרחיבות משמעותית את זכותם של גברים יהודים להוציא רשיון לנשיאת נשק.

למחרת התראיין בתוכנית “העולם הבוקר” של רשת הרצל קבלו, ראש אגף רישוי כלי יריה. הרצל קבלו אמרתי? למעשה היו אלה קבלו ואני, דבר שכנראה לא כל כך מצא חן בעיני המשרד לבטחון פנים אשר מיהר והעלה אל חשבון היוטיוב שלו גרסה קטועה של האייטם. ובכן, לטובת המעוניינים בתמונה המלאה (לצערי לא מצאתי את האייטם המלא ברשת), החלטתי לפרק פה חלק מהספינים של האגף לרישוי כלי יריה. אבל עוד קודם לכן, שלוש הנחות יסוד שעד היום אף אחד לא העז לטעון שהן שגויות:

  1. יש פער עצום בין מספר החמושות למספר החמושים. נכון לשנת 2012 רק 5% מכלל מחזיקי הרשיון לנשיאת נשק פרטי היו נשים. בתחום האבטחה המצב היה דומה – לכל היותר 7% מכלל המאבטחים החמושים היו מאבטחות חמושות
  2. אין נתונים על מספר אירועי הטרור הלאומני שנמנעו בזכות אזרח נושא כלי יריה (“נתונים” להבדיל מאנקדוטות), לא ביחס לכלל אירועי הטרור הלאומני ובטח שלא ביחס למקרי האלימות במשפחה (מקרים שאינם זוכים כמובן לסיקור תקשורתי בהיקף דומה לסיקור של אירועי טרור על רקע לאומני)
  3. כלי יריה זמין מגדיל סיכון שסכסוך יסתיים בתוצאה קטלנית

עם שלוש ההנחות האלה צריך לבחון את המדיניות החדשה, לראות מה יש בה ובעיקר – מה אין בה: יש בה יותר רשיונות לגברים יהודים (שכן רוב מכריע מהתפקידים הצבא הדורשים רובאי 07 סגורים בפני נשים, ולא-יהודים משרתים בצבא בהיקף מצומצם); אין בה תקציב למפקחים ולא הנחיות מפורטות לגבי טיב ואופי הפיקוח, פיקוח שכבר היום לוקה בחסר – בשנת 2014 היו רק 6 מפקחים על יותר מרבע מיליון כלי יריה אזרחיים, אין בה הגדלה של תקציב הטיפול בנפגעים ואף לא חיוב נושא הרשיון בהוצאת ביטוח צד ג’.

יאללה, עכשיו למלאכת פירוק הספין. בכחול הערות ושאלות של המראיינים, באדום – התשובות של קבלו, בשחור – תרגום בגוף הסרט.

"העולם הבוקר", שידורי רשת, אוגוסט 2018

“העולם הבוקר”, שידורי רשת, אוגוסט 2018

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גלעד: אז אני יכול לקבל עכשיו רשיון?

קבלו: אם תעמד בכללים

התשובה הקצרה הזו התגלתה לאחרונה כמלחיצה יותר משנשמעה בזמן אמת. קבלו אומר את האמת הפשוטה – עמידה ברשימת כללים קצרה מספיקה היום כדי לקבל רשיון לנשיאת אקדח. כמו שגילה העיתונאי חיים הר-זהב (“המקום הכי חם בגהנום”), מבקשי הרשיון אמנם נדרשים לראיון מול פקיד רישוי, אבל זה אינו מתעניין בשאלות לגבי מצבו של האדם הניצב מולו – האם יש בבית ילדים קטנים שעלולים לשחק בנשק? האם מבקש הרשיון מצוי בסיטואציה שמוכרת כסיטואציה בעלת רגישות מיוחדת? האם מתקיימים סימני אזהרה שעלולים ללמד על אובדנות או סכנה לאחר/ת? כלום. עמדת בתבחינים – אף שחלקם נוגעים לדברים שעשית לפני עשור ויותר? זה מספיק.

הכללים, כמו שהיו לפני כן, נשארו כמו שהם.

המשרד לבטחון פנים מגדיל את מספר הזכאים לשאת נשק ולא חושב שצריך לשנות את הכללים ואת הפיקוח. בהמשך הוא מסביר שהעמידה בכללים נבחנת במועד הוצאת הרשיון ולא מדי שנה.

גלעד: מישהו שיקלל את התועלות מול הסכנות?

בוודאי ששקללנו

מממממ… אז למה פורסם שמשרד הבריאות מתנגד למדיניות החדשה? ולמה בטיחותם ובטחונם של בני ובנות ביתו של החמוש לא נכללת כאחד הפרמטרים שיש לאזן לצורך קבלת החלטה אם לתת למאן-דהוא רישוי להתחמש?

קורח:  השאלה היא כמה אתה נתקל בחייך באירועים כאלה (הכוונה לאירועי טרור יחידני על רקע לאומני) לעומת כמה אתה נתקל בנהגים כועסים בכביש

נהגים כועסים בכביש יש מי שמטפל. זה לא תחום עיסוקנו, עיסוקנו בתחום רישוי כלי יריה

האמת היא שעיסוקו של המשרד לבטחון פנים הוא בבטחון הפנים, וזה כולל לצד אלימות במשפחה וסכסוכי שכנים גם קטטות במרחב הציבורי ובכבישים.

קבלו מתמם וכביכול אינו מבין את הטענה. אבל קורח לא שאלה “מי מטפל בנהגים הכועסים בכביש” אלא האם נבחנו הסכנות הכרוכות בכך שהעלאת כלי היריה המסתובבים במרחב האזרחי ישמשו במריבות בין אזרחים.  במלים אחרות – האם מול השאלה אם כלי יריה בסיטאוציה של פיגוע טרור יחידני יסייע במניעת הפיגוע (שאלה שגם עליה התשובה רחוקה מלהיות ברורה), לא נבחנה הסבירות שכלי יריה במסגרת סכסוך אזרחי יוביל להסלמה ולתוצאה קטלנית שאחרת הייתה נמנעת.

[מטרת המדיניות החדשה] לטפל, בְכותרת, בבטחון הציבור ולשפר את בטחון הציבור במרחב הציבורי

רואים שתי פסקאות למעלה? קבלו מצהיר ש”בוודאי” ששיקללו את התועלות מול הסכנות. עכשיו הוא מודה שבעצם המדיניות החדשה לא מתייחסת לבטחון שלנו במרחב הפרטי, כאילו כדור שנורה בסלון הבית מזיק פחות מזה שנורה ברחוב.

יש לנו הזדמנות לכל אדם שמחזיק כלי יריה להוות מכפיל כח מזדמן

הוא גם יכול להיות מכפיל סכנה – במתכוון, ברשלנות, באמצעות אחר. המשטרה עצמה הודתה במספר פורמים שונים שאחד המקורות לנשק בלתי חוקי הוא נשק חוקי שנגנב.

קורח:  אבל נקודת ההנחה שלך היא שיותר כלי נשק בידי הציבור משפרת את הבטחון

נכון

גלעד: משפרת אולי מול פח”ע אבל מורידה מול הפרעות אישיות מזדמנות

את זה לקחנו בחשבון

האמנם? כפי שהזכרתי קודם, לא רק שנסיבות אישיות אינן מצוינות כדורשות בדיקה במסגרת התבחינים הכלליים, הן גם לא נבחנות בעת הראיון לצורך קבלת הרשיון.

אנחנו לא הולכים לכיוון של ארצות הברית

קבלו מרגיש קצת לא נעים. הוא יודע שבניגוד למצב בסרטים, במציאות אקדחים לא נמצאים תמיד בידיים הנכונות, בזמן הנכון ובמקום הנכון. הוא מכיר את הערכות המשטרה שחלק משמעותי מהנשק הלא חוקי מקורו בנשק חוקי שנגנב, אבד או נמכר. הוא בטח מכיר את הנתונים בצבא המעידים על כך שמעת שהחלו לצמצם את מספר החיילים שלקחו נשק הביתה בסופי השבוע, הצטמצמו מספרי ההתאבדויות. הוא יודע שכל הדברים האלה לא תואמים את המדינות החדשה, אז מה הוא עושה? הולך לנקודת הקיצון וממהר להדגיש “אנחנו לא שם”.

נכון. וטוב שכך. בארצות הברית נשיאת נשק היא זכות, בישראל – בדומה לרוב המדינות המערביות, מדובר בפריבילגיה (ולכן נדרש רשיון כתנאי לרכישת ונשיאת אקדח פרטי). ההשוואה לארצות הברית בעייתית (מה שלא מפריע לחובבי נשק מקומיים רבים לאמץ סיסמאות של תומכי נשק אמריקאים, תוך התעלמות מוחלטת מההבדלים בין המדינות), לעומת זאת השוואה למדינות אחרות בהן יש פיקוח משמעותי על נשק במרחב הציבורי מחמיאה לנו הרבה פחות. או במלים אחרות – אנחנו גם לא הולכים לכיוון של אוסטרליה.

ואז נקטע האייטם.

כנראה שבמשרד לבטחון פנים לא רוצים שהאזרחים ישמעו את האמירה החתרנית איתה סיימתי את הראיון: בסופו של דבר, כאב של ילד שאיבד את אמא שלו כי השכן ירה בה לא קטן במילימטר מהכאב של הילד שאמו נרצחה בפיגוע.